בכל שנה הייתה הנהלת חברת "פסגה פתרונות משרדיים" בוחרת עובד מצטיין. ובכל שנה זכה אבי מהמכירות, בעיקר מפני שאבי היה היחיד שזכר לשלוח להנהלה רשימה מפורטת של הישגיו.
ניר דמתי עבד במחלקת הרכש. הוא לא היה מבריק במיוחד, וגם לא ניסה להיראות כזה. הוא פשוט הגיע בזמן, בדק חשבוניות, התמקח עם ספקים ושמר במגירה מברג קטן שאיש לא הורשה לשאול.
השנה החליטה המנכ"לית להחליף את התואר "עובד מצטיין" ב"עובד השנה". לדבריה, זה נשמע יוקרתי יותר. לדברי מנהלת משאבי האנוש, כבר הודפס השלט.
ההכרזה הייתה אמורה להתקיים במסיבת החברה במלון ליד נתניה. ניר התכוון להישאר שעה ולחזור הביתה. אלא שבצהריים התקשר אליו מנהל התפעול והודיע שנהג ההסעות ביטל, הקייטרינג דורש אישור נוסף, והפסלון שעליו חרוט "עובד השמה" במקום "עובד השנה".
ניר טיפל בהכול.
הוא מצא מיניבוס חלופי, שכנע את הקייטרינג שהזמנת רכש היא מסמך ולא המלצה, ושלח את הפסלון לתיקון אצל חרט באזור התעשייה. כשהגיע למלון כבר סידרו לו שלושה כיסאות שונים בשלושה שולחנות, מפני שאיש לא ידע לאיזו מחלקה לשייך אותו.
אחרי המנה העיקרית עלתה המנכ"לית לבמה.
"עובד השנה שלנו", אמרה, "הוא אדם שאפשר לסמוך עליו בכל מצב."
ניר, שבדיוק סיים יום של ארבע-עשרה שעות, נשען לאחור רק לרגע.
המנכ"לית המשיכה לתאר עובד צנוע, מסור ואחראי. כל העובדים הסתובבו בהדרגה לעבר ניר. אפילו אבי מהמכירות, שכבר הכין נאום תודה בן שבע דקות, קיפל אותו לשניים.
"והזוכה הוא..." הכריזה המנכ"לית.
השולחן מחא כפיים.
ניר לא זז.
מנהלת משאבי האנוש ניגשה אליו ולחשה, "ניר."
הוא פקח עין אחת.
"דמתי," הוסיפה, כאילו מדובר בסיסמה.
ניר התרומם בבהלה. "מה? נרדמתי?"
מאתיים עובדים שמעו זאת. למחרת כבר נתלתה במטבח תמונה שלו אוחז בפסלון, ומתחתיה הכיתוב: "נירדמתי - עובד השנה."
ניר ביקש להסיר את התמונה. משאבי האנוש הסבירו שהכיתוב כבר הופיע בניוזלטר, על מסכי החברה ובפוסט חגיגי בלינקדאין. בתוך שבוע התחילו גם הספקים לפנות אליו כך.
במקום להילחם, ניר קבע כלל: כל מי שקורא לו "נירדמתי" חייב לקחת ממנו משימה אחת. בתוך חודש לא נשאר בחברה אדם שהעז להשתמש בכינוי, מלבד המנכ"לית.
היא המשיכה לקרוא לו כך פעם בשנה, על הבמה.
ניר המשיך לזכות.
לא כי היה העובד הכי כריזמטי, אלא מפני שבכל פעם שמישהו אחר פישל, הוא כבר היה ער.
