השם "ניר קודה" נולד באולם בלט עירוני שבו היה אסור לאחר.
ניר, המורה, הקפיד על כך יותר מכולם. הוא הגיע בכל בוקר בשש וחמישים, פתח את החלונות, ניגב את המראה וטען שהפסנתרנית שוב מניחה את התיק שלה "במקום שבו אמורה לעבור אמנות".
הבעיה הייתה שניר עצמו לא ידע לסיים שיעור.
שיעור של שעה נמשך אצלו שעה ועשרים. אם תלמידה שאלה שאלה בדקה האחרונה, הוא היה מדגים את התשובה, מסביר את ההיסטוריה שלה בצרפת ומוסיף תרגיל לחיזוק שריר שאיש בחדר לא ידע שיש לו.
יום אחד הודיעה מנהלת המתנ"ס, שוש, שמיד אחרי שיעור הבלט יתקיים באולם חוג זומבה לגמלאים.
"בשמונה בדיוק אתה מסיים," אמרה. "לא בשמונה ורבע, לא בשמונה ועוד וריאציה."
ניר הנהן. הוא אפילו קנה שעון עצר.
בשעה שמונה צלצל השעון, אבל ניר היה באמצע תיקון קבוצתי. "עוד פעם אחת," אמר, המשפט המסוכן ביותר בעולם המחול.
מחוץ לדלת המתינו עשרים ושבע נשים בנעלי ספורט זוהרות. המדריכה שלהן, כרמית, הציצה פנימה ושאלה אם הן יכולות להיכנס.
"רק נסיים את הרצף," השיב ניר.
אחרי חמש דקות נכנסה שוש לאולם. "ניר, די."
"אני לא יכול לעצור באמצע תנועה."
"אתה בהחלט יכול. אני עוצרת עכשיו תקציב באמצע שנה."
למחרת הציבה שוש ליד הפסנתר לוח קטן. עליו כתבה בטוש אדום: "נותרו 10 דקות". מתחת הוסיפה: "ניר - קודה!"
קודה, כפי שהסבירה לתלמידות המבולבלות, היא קטע הסיום. כפי שהסבירה לניר, זה החלק שבו אנשים אוספים את הבקבוקים שלהם והולכים הביתה.
ניר נעלב. הוא טען שהשלט פוגע בסמכותו המקצועית. שוש הסכימה להוריד אותו בתנאי שיסיים בזמן במשך חודש שלם.
במשך שבוע ניר הצליח. בשבוע השני הוא גילה שהפסקת השיעור בשעה קבועה מאלצת אותו לתכנן טוב יותר. בשבוע השלישי התלמידות כבר ידעו שכאשר הוא אומר "תרגיל אחרון", מדובר באמת בתרגיל האחרון ולא בפתיחה לטרילוגיה.
בסוף החודש הן הכינו לו מתנה: שלט עץ קטן, חרוט בזהב, שעליו נכתב "ניר קודה". הוא תלה אותו על דלת האולם, תחילה כאיום על עצמו ואחר כך בגאווה.
הכינוי התפשט. הורים אמרו, "הבת שלי לומדת אצל ניר קודה." רקדנים צעירים המליצו עליו כי היה קפדן, מדויק ובניגוד למורים אחרים גם אפשר לתכנן אחריו ארוחת ערב.
כעבור שנה ניר פתח סטודיו משלו. בטופס רישום העסק ביקשו שם מסחרי. הוא הביט בשלט הישן וכתב: "ניר קודה - בית לבלט".
בטקס הפתיחה נשא נאום קצר על משמעת, תנועה וזמן. כשהשעון הראה שמונה, שוש מחאה כפיים פעם אחת.
ניר עצר באמצע המשפט, קד לקהל ואמר:
"סוף סוף יש לי קודה."
