נגאתה בגמבה

נגאתה בגמבה לא תכנן להיות ירקן. הוא תכנן להיות רואה חשבון, מקצוע שבו איש אינו ממשש את הסחורה ואז שואל למה היא עולה שמונה תשעים.

אבל אחרי שפוטר ממשרד קטן ברחובות בעקבות ויכוח עקרוני על השאלה אם קבלה מקומטת עדיין נחשבת מסמך, הוא הצטרף לדוכן הירקות של דודו, טספאי, בשוק העירוני. טספאי מכר הכול: עגבניות, מלפפונים, בצל, ולעיתים אבוקדו שהיה מוכן לאכילה בפרק זמן קצר מאוד בין יום שלישי ב־14:20 ליום שלישי ב־14:35.

נגאתה גילה במהירות שיש לו כישרון מיוחד לגמבות.

הוא ידע להסתכל על ארגז ולזהות אילו גמבות ישרדו עד סוף השבוע, אילו מיועדות לסלט של הערב ואילו כבר הגיעו לשלב שבו הן זקוקות לעידוד. הוא סידר אותן לפי צבע, ברק ועובי הדופן, ונעלב אישית כשלקוח קרא לגמבה צהובה "פלפל בהיר".

הבעיה הייתה המישוש.

לקוחות בשוק לא הסתפקו במראה. הם לחצו, הפכו, הקישו ולעיתים חיבקו גמבה במשך זמן ארוך יותר מכפי שחיבקו קרובי משפחה. אחד היה מועך ארבע ובוחר חמישית. אחרת הייתה בודקת כל גמבה בארגז ואז מודיעה שהיא בכלל צריכה קישואים.

נגאתה ניסה שלטים.

"נא לא ללחוץ."

אבל אף אחד לא שם לב.

"הגמבות עדינות."

זה דווקא עודד אנשים לבדוק עד כמה.

לבסוף כתב על קרטון גדול: "נגעת בגמבה = לקחת."

הכלל עבד במשך שלוש דקות.

ואז הגיעה גברת רבקה, לקוחה ותיקה שהתייחסה לכל דוכן כאילו הוא ועדת חקירה. היא הרימה גמבה אדומה, לחצה עליה בשני מקומות והחזירה.

נגאתה הצביע על השלט.

"נגעת בגמבה."

"לא נגעתי," אמרה רבקה. "בדקתי."

"עם היד."

"ברור שעם היד. עם מה אתה רוצה שאבדוק, עם המלפפון?"

הוויכוח משך קהל. רבקה טענה שמגע לצורך בדיקת טריות אינו מגע אלא "הליך מקובל". נגאתה טען שאם נשאר שקע, ההליך הסתיים בהרשעה. טספאי ניסה לפשר והציע שרבקה תיקח את הגמבה בחצי מחיר. היא נעלבה בשם כל הצרכנים בישראל וקנתה אותה במחיר מלא רק כדי שלא יחשבו שניצחו אותה.

למחרת חזרה.

"הגמבה הייתה מצוינת," אמרה. "תן לי עוד שש. אבל אתה בוחר."

מאחוריה עמדו שני אנשים ששמעו את הוויכוח. אחד מהם חייך ואמר לחברו, "זה הדוכן של נגעת בגמבה."

הכינוי נדבק. לקוחות התחילו לומר, "אני קופץ לנגעת בגמבה," כאילו מדובר בסניף מסודר ולא בשולחן מתקפל, משקל בן עשרים שנה וטספאי שאכל גרעינים מאחורי הקופה. נגאתה, שהיה מעשי יותר מגאה, הזמין שלט חדש:

"נגעת בגמבה - ירקות שבוחרים פעם אחת."

הדוכן התפרסם דווקא משום שנגאתה לא הרשה לאנשים להתעלל בסחורה. הוא בחר עבורם את הגמבות בעצמו, שאל מתי מתכוונים לבשל אותן והתאים לכל לקוח גמבה לפי לוח זמנים. לסלט הערב נתן מוצקה. לממולאים של שבת נתן רחבה. למי שאמר "מתישהו השבוע" נתן הרצאה קצרה על מחויבות.

כעבור שנה טספאי העביר לו את ניהול הדוכן. בטופס רישוי העסק כתב הפקיד את שמו ושאל:

"נגאתה בגמבה? באמת?"

נגאתה הנהן.

הפקיד הרים גמבה מהארגז שעל הדלפק, לחץ עליה קלות והחזיר.

נגאתה דחף לעברו שקית.

"עכשיו גם לקחת."