בקי צור הייתה הכתבנית היחידה במשרד עורכי הדין שהצליחה להקליד פרוטוקול של ישיבה עוד לפני שהישיבה הסתיימה. לא מפני שהקלידה מהר במיוחד, אלא מפני שכבר הכירה את כולם.
כשהשותף הבכיר אמר, "יש כאן סוגיה מורכבת", בקי הקלידה: "הדיון נדחה ליום ראשון."
כשהלקוח אמר, "אני לא משלם שקל", היא הוסיפה: "לאחר משא ומתן, הוסכם על פריסה."
וכשמישהו ביקש ממנה "רק תיקון קטן", היא פתחה מסמך חדש, הזמינה כריך וביטלה את תוכניות הערב.
שמה המלא היה רבקה צור, אבל איש לא קרא לה כך. ביום הראשון לעבודתה, מנהלת המשרד מסרה לה ערמת קלסרים ואמרה:
"רבקה, בקיצור"
"בקי צור," היא תיקנה.
המנהלת נעצרה.
"בדיוק. בקיצור, צריך לתמלל הכול עד ארבע."
בשעה שלוש וחצי המסמכים כבר חיכו על שולחנה, ממוספרים, משודכים ועם תוכן עניינים שאיש לא ביקש. מאותו יום כל משימה דחופה במשרד הסתיימה באותו משפט:
"תעבירו לבקי. בקיצור."
בקי לא התנגדה לכינוי. הוא חסך זמן, והיא כיבדה כל דבר שחסך זמן. היא החזיקה רשימת משימות המחולקת לשלוש קטגוריות: דחוף, דחוף מאוד, ואנשים שאומרים "כשייצא לך" ומתכוונים לעכשיו.
כעבור שנה הצטרפה למשרד מערכת חדשה לתמלול אוטומטי. השותפים חגגו כאילו גייסו עובד שאינו מבקש חופשה. בקי ביקשה לבחון אותה.
המערכת תמללה את המשפט "מרשי מכחיש כל קשר" בתור "מרשי מכין כרוב קר". במסמך אחר היא החליפה את "צו מניעה" ב"צב מניע". בקי אספה את השגיאות, הדפיסה אותן והניחה על שולחן השותף הבכיר.
"מה זה?" שאל.
"העתיד," אמרה, "אבל הוא עדיין צריך הגהה."
המערכת נשארה. גם בקי. בתוך חודש היא כבר ניהלה אותה, תיקנה אותה ובנתה קיצורי דרך שחסכו למשרד שעות. כששאלו אותה איך לקרוא לתפקיד החדש, היא הציעה "אחראית תהליכי תיעוד", אבל השותף הבכיר נאנח.
"בקי, בקיצור?"
"הכתבנית המשימתית."
כך נולד התואר שנדפס לבסוף על דלתה. מתחתיו הוסיפה בקי, באותיות קטנות:
"אם זה באמת קצר, שלחו במייל."
