הגר לא התכוונה למכור כדים. היא התכוונה להציל את חנות הפרחים של אמה, משימה שנשמעה פשוטה עד שפתחה את ספרי החשבונות וגילתה שהחנות מוכרת בעיקר התנצלות בצורת זר.
הלקוחות הגיעו ברגעים צפויים: יום נישואים שנשכח, ארוחת ערב שהתפוצצה, או ישיבת ועד בית שבה מישהו השתמש במילה "עקרונית". הם קנו פרחים, ביקשו סרט והלכו. איש לא רצה לשלם על כלי.
"יש לי צנצנת בבית", אמרו כולם.
להגר הייתה בעיה אישית עם המשפט הזה. לדעתה, צנצנת של מלפפונים אינה הופכת לכד רק מפני ששטפו ממנה את השמיר.
בחדר האחורי הצטברו ארבעים ושבעה כדים שאמה רכשה מספק לפני שפרשה. חלקם היו יפים. חלקם נראו כאילו תוכננו בזמן ויכוח. הגר החליטה שאם אינה יכולה למכור אותם, לפחות תבין למה.
היא הציבה שולחן קטן ליד הקופה והחלה לשאול כל לקוח איפה יעמוד הזר.
"על השולחן בסלון," אמר לקוח אחד.
"יש ילדים?"
"שניים."
"חתול?"
"אחד, אבל עם שאיפות."
הגר בחרה עבורו כלי רחב וכבד. שבוע אחר כך הוא חזר לקנות פרחים נוספים.
"הכד שרד," דיווח. "השולחן פחות."
בהדרגה הפכה ההתאמה לשירות קבוע. לדירה צרה היא הציעה כלי גבוה שתפס מעט מקום; למשרד עורכי דין, כד נמוך שלא הסתיר פרצופים בזמן ריב; ולמסעדה, סדרת כלים צרים מספיק כדי להשאיר מקום לחשבון.
היא גם התחילה לעצב בעצמה. הכדים שלה לא היו יצירות אמנות עדינות אלא פתרונות לבעיות אמיתיות: בסיסים כבדים לבתים עם חתולים, שפה רחבה לאנשים ששופכים מים כאילו הם מכבים שרפה, וציפוי פנימי שלא קיבל כתמים אחרי יומיים ונראה פגוע אישית.
השינוי בשם התרחש בגלל שליח חדש בשם כפיר. ביום הראשון שלו, הגר ביקשה שייקח הזמנה ללקוחה ברחוב השקמה.
"מה לכתוב על החבילה?" שאל.
"הגר טל, כדים מעוצבים."
כפיר כתב במהירות: "אגרטל - כדים מעוצבים."
הגר ראתה את המדבקה והרימה גבה.
"חסרה ה"א."
כפיר הביט במדבקה, אחר כך במדפים, ואז בה.
"מצד שני, העסק שלך סוף־סוף מסביר את עצמו."
הגר לא אהבה טעויות, ובמיוחד לא טעויות עם ביטחון עצמי. היא תיקנה את המדבקה ושלחה את החבילה. אלא שבאותו ערב התקשרה הלקוחה ושאלה אם אפשר להזמין עוד שני "אגרטלים של הגר טל".
למחרת הגיע לקוח וביקש "את אגרטל". בצהריים התקשרה מסעדה שחיפשה את "המעצבת עם השם של המוצר". בתוך שבוע אפילו אמה הודתה שזה שם טוב, אם כי דרשה לציין שהיא תמיד חשבה עליו ורק לא אמרה.
הגר החליפה את השלט. באותיות גדולות נכתב:
"אגרטל"
ומתחת, באותיות קטנות:
"הגר טל - כדים לאנשים שבאמת חיים בבית."
כעבור חודש חזר כפיר וביקש העלאה בשכר על תרומתו למיתוג.
הגר נתנה לו כד קטן.
"מה אני אמור לעשות איתו?" שאל.
"שים בו את הבקשה."
