ניר גאתי לא התכוון להיות מדריך יוגה. הוא התכוון להיות רואה חשבון, מקצוע שבו אפשר לפהק מול גיליון אקסל ואנשים מניחים שאתה מתרכז.
הבעיה הייתה שניר נרדם בישיבת צוות רבעונית, בדיוק כשסמנכ"ל הכספים שאל מי מוכן לקחת אחריות על הפערים בתקציב. מתוך שינה הוא הרים יד כדי לגרש זבוב. כעבור שעה התעורר כאחראי על הפערים.
למחרת התפטר.
אחותו, שהפעילה סטודיו קטן ליוגה ברמת גן, הציעה לו לעבוד בקבלה עד שימצא כיוון. ניר הסכים בעיקר משום שהמשמרת התחילה בעשר והכיסא בקבלה נשען לאחור.
כעבור שבוע המדריכה של שיעור הבוקר התקשרה והודיעה שנתקעה עם הרכב. תשעה תלמידים כבר חיכו על המזרנים, ואחותו הייתה באמצע קורס במקום אחר.
"אתה יודע כמה תנוחות, נכון?" היא שאלה בטלפון.
"אני יודע לשכב," אמר ניר.
"מצוין. תתחיל משם."
ניר נכנס לאולם יחף, מפני שלא מצא את הנעל השמאלית שלו, והודיע שאין טעם להילחץ.
"אנחנו לא נלחצים," אמרה אישה בשורה הראשונה. "אנחנו מחכות למדריכה."
"גם אני," אמר ניר. "אבל בינתיים אפשר לנשום."
הוא הכיר שלוש תנוחות בלבד: הר, ילד וגופה. את תנוחת הכלב המביט מטה זכר בערך, אבל ויתר עליה כשגילה שהיא דורשת ערנות. במקום זאת בנה שיעור איטי להפליא, עם הפסקות ארוכות בין ההנחיות. בחלק מהן פשוט שכח מה רצה לומר.
"עכשיו נעצום עיניים," לחש.
"לכמה זמן?" שאל מישהו.
ניר כבר לא ענה.
כעבור ארבע דקות התעורר וגילה שאיש לא זז. חלק מהתלמידים חשבו שמדובר בתרגיל מתקדם של שתיקה מודעת; האחרים פחדו להעיר אותו ולגלות שאין לו מושג מה עושים הלאה.
בסיום השיעור ניגשה אליו אותה אישה מהשורה הראשונה. שמה היה דפנה, והיא הייתה עורכת דין שדיברה בדרך כלל במהירות של מכירה פומבית.
"אני לא יודעת מה עשית," אמרה, "אבל בפעם הראשונה זה חצי שנה לא חשבתי על לקוח, דיון או חניה."
ניר משך בכתפיו. "גם אני לא."
דפנה נרשמה לשבוע הבא. גם האחרים נרשמו. לא מפני שניר היה מדריך טוב במיוחד, אלא מפני שלא דרש מהם גמישות, הישגיות או קשר עין עם הנפש הפנימית. הוא בעיקר דרש שקט, תאורה חלשה ושאף אחד לא ינער אותו.
אחותו התעקשה שיעבור הכשרה מסודרת. במשך שלושה חודשים ניר למד אנטומיה, נשימה והוראה, וגילה להפתעתו שהוא טוב בזה. הישנוניות שלו אילצה אותו לדבר לאט, והאדישות הטבעית שלו גרמה לתלמידים להרגיש שאין מבחן בסוף.
כשפתח שיעור קבוע, היה צריך לתת לו שם. אחותו הציעה "יוגה עם ניר". דפנה טענה שזה נשמע כמו תוכנית בוקר שאיש לא ביקש.
בסוף השיעור הראשון פתח ניר את הדלת ושאל תלמיד חדש איך היה.
האיש מצמץ מול אור המסדרון ואמר: "לא יודע. נכנסתי עצבני, ניר גאתי, נרגעתי."
דפנה עצרה במקום.
שבוע אחר כך הופיע על לוח הסטודיו השם החדש: "נרגעתי".
ניר התנגד בהתחלה. הוא אמר שזה מתחכם מדי.
אחר כך התיישב לחשוב על שם חלופי ונרדם. השלט נשאר.
