כשעמית רבה ילדה את בנה השביעי, ועד הבית כינס ישיבה.
לא בגלל הרעש. הילדים של עמית היו דווקא מנומסים, לפחות כל עוד לא נותרה עוגה ללא השגחה. הבעיה הייתה העגלות.
בבניין ברחוב צפניה הייתה מבואה צרה, ובה עמדו דרך קבע שתי עגלות, בימבה, קורקינט ורוד ואופניים קטנים שמישהו קשר למעקה לפני שלוש שנים ואיש כבר לא זכר למי הם שייכים. אחרי הברית נוספה עגלה שלישית.
“אי אפשר לעבור כאן,” הודיע מר וינברג מקומה ראשונה.
“אפשר,” אמרה עמית. “פשוט לא עם פסנתר.”
מר וינברג לא החזיק פסנתר, אבל נעלב בשם האפשרות.
עמית הייתה אישה חרדית, מעשית ומסודרת, שניהלה את משפחתה כפי שאחרים מנהלים תחנת רכבת: לוח זמנים על המקרר, כריכים בשקיות מסומנות, ונהלים ברורים למקרה שמישהו מגיע הביתה עם סוודר שאינו שלו. בעלה, יהודה, עבד בהנהלת חשבונות וטען שבביתם מתקיימת הכלכלה היחידה שבה גרביים נעלמות מהר יותר מכסף.
בישיבת הוועד הוחלט לבנות מחסן עגלות בחצר. כולם הסכימו מיד, בעיקר משום שכולם הניחו שמישהו אחר יטפל בזה.
עמית לקחה על עצמה את המשימה.
היא התקשרה לעירייה, השיגה אישור מבעל הדירה שבקומת הקרקע, אספה שלוש הצעות מחיר והכינה טבלה. בתוך שבוע ידעה על תקנות בנייה יותר מהקבלן, שביקש ממנה בשלב מסוים להפסיק לשאול שאלות “עם סעיפים”.
המחסן הוקם, אלא שביום הראשון התברר כי השכנים פירשו את המילה “מחסן” באופן יצירתי. משפחת כהן הכניסה כיסא ים. וינברג הכניס ארגז כלי עבודה. מישהו הוסיף מאוורר שבור ופתק: “עובד, רק לא מסתובב.”
עמית הוציאה הכול החוצה ותלתה שלט: “לעגלות בלבד.”
למחרת נוסף מתחתיו בכתב יד: “ומה עם בימבות?”
עמית תיקנה: “לעגלות ולבימבות.”
“קורקינטים?”
“גם קורקינטים.”
“אופניים עם גלגלי עזר נחשבים?”
אחרי ארבעה ימים השלט כבר נראה כמו נספח לחוק עזר עירוני. עמית הבינה שאין טעם להילחם בפריטים. צריך להילחם בשיטה.
היא צבעה מספר על כל מקום במחסן, חילקה מפתחות, קבעה מדף לקסדות ופינתה אזור קטן לעגלות תאומים. כששכנה מהבניין הסמוך ביקשה להשתמש בו “רק עד שהתינוק ילך”, עמית סירבה בנימוס. היא ידעה מניסיון שתינוקות מתחילים ללכת הרבה לפני שהוריהם מוכנים להיפרד מהעגלה.
בתוך חודש המבואה הייתה פנויה לראשונה בתולדות הבניין. מר וינברג עבר בה הלוך ושוב כמה פעמים, רק כדי ליהנות מהמרחב.
בטקס חנוכת המחסן הגיש ועד הבית לעמית עציץ ותעודת הוקרה. על התעודה נכתב: “לעמית רבה, שבזכותה התרבה המקום.”
יהודה הביט בנוסח ואמר שזה נשמע כמו ברכה עם בעיה תחבירית.
עמית דווקא חייכה. באותו בוקר גילתה שהיא שוב בהיריון, ובפעם הראשונה בחייה כבר היה לה מקום מוכן לעגלה.
