הכינוי "משקפופר" נולד בגלל שמישקה פופר סירב להאמין שמישהו באמת רואה שש־שש.
לדעתו, שש־שש היה רק מספר שאנשים אומרים כדי לצאת מהבדיקה. כמו "הכול בסדר" אצל רופא משפחה או "קראתי והבנתי" באתר ממשלתי.
מישקה היה אופטומטריסט בחיפה, בעל חנות צרה ברחוב הרצל ושיטת עבודה שגרמה ללקוחות לפנות אחר הצהריים כולו. הוא לא הסתפק בשאלה אם האות מטושטשת. הוא רצה לדעת איזה סוג של טשטוש.
"ענני?" היה שואל.
"לא יודע."
"מרוח לצדדים?"
"אולי."
"או שהאות פשוט איבדה סמכות?"
בשלב הזה רוב האנשים היו מסכימים לכל עדשה.
את החנות ירש מדודתו רוזה, שניהלה אותה במשך שלושים שנה בעזרת לוח בדיקה, מגירה של מסגרות וגישה מקצועית שסיכמה במשפט: "אם אתה נתקל בדלת, צריך משקפיים." מישקה הכניס מכשירים חדשים, תאורה מדויקת וכיסא בדיקה שעלה יותר מהמכונית שלו. הוא גם התחיל להזמין כל לקוח לביקורת חינם אחרי שבועיים.
רוזה, שנשארה לנהל את החשבונות, התנגדה.
"מי שמרוצה לא חוזר," אמרה. "זה היתרון בלקוח מרוצה."
מישקה לא השתכנע. הוא התקשר בעצמו ללקוחות ושאל אם שלטי הרחוב חדים יותר, אם הכתוביות בטלוויזיה יציבות ואם הירח נראה להם עגול באופן מקצועי.
הבעיה התחילה עם גדעון לביא, נהג אוטובוס ותיק שהגיע לחידוש רישיון. בבדיקה הראשונה התברר שהוא רואה היטב, אבל מישקה הבחין שהוא ממצמץ מול השורה התחתונה. בבדיקה השנייה גדעון מצמץ פחות. בשלישית כבר כעס.
"אני רואה מצוין," אמר.
"אתה רואה טוב," תיקן מישקה. "מצוין זו מילה שיווקית."
אחרי ארבעים דקות יצא גדעון עם זוג משקפיים חדשים, זוג חלופי לנהיגה בלילה והבטחה שלא התכוון לקיים לגבי ביקורת בעוד שבועיים.
בבוקר הראשון עם המשקפיים הוא עלה לאוטובוס, הביט במראה הקדמית וגילה דבר מטריד: הנוסעים מאחור לא היו "קהל". הם היו אנשים נפרדים. לאחד היה כתם על החולצה, אחרת אכלה בורקס בסתר, ושלישי נופף לו כבר שתי תחנות.
בצהריים עצר גדעון ליד החנות של מישקה, נכנס נסער והניח את המשקפיים על הדלפק.
"אני רואה יותר מדי."
מישקה קרן. זו הייתה, מבחינתו, המחמאה הגבוהה ביותר שקיבל.
גדעון סיפר לחבריו בחניון האוטובוסים על האופטומטריסט שלא נותן לעין לצאת לפני שהיא מודה באמת. אחד הנהגים שאל איך קוראים לו.
"מישקה פופר," אמר גדעון. "אבל תיזהר ממנו. הוא משקפופר."
הכינוי התפשט מהר יותר משמישקה הצליח לתקן אותו. בתוך שבוע נכנסו לקוחות ושאלו אם זה המקום של משקפופר. בתוך חודש מישהו הדפיס מדבקה והצמיד אותה לחלון. רוזה רצתה להסיר אותה, אך גילתה שמאז הופעת הכינוי ההכנסות עלו בעשרים אחוז.
מישקה עצמו התנגד.
"זה לא שם מקצועי."
"נכון," אמרה רוזה, "אבל הוא משלם מקצועי."
בסוף השלט הישן הוחלף. באותיות גדולות נכתב "מישקה פופר האופטומטריסט", ומתחת, באותיות קטנות שרק בעלי ראייה טובה יכלו לקרוא:
"כן, משקפופר. וכן, הוא יבדוק אתכם שוב."
