סימה דידס שנאה שתי תופעות: תלמידים שמזייפים כאב ברגל, ומנהלים שמכריזים על "שבוע אורח חיים בריא" בזמן שהם אוכלים בורקס מעל הכיור.
היא לימדה ספורט בחטיבת הביניים נווה שריר. לא היה בה דבר מן המורה המעודדת. כשילד אמר, "אני לא יכול לרוץ", סימה לא ענתה שכולם מסוגלים. היא שאלה: "כמה לא יכול? סיבוב אחד או אישור מרופא?"
בוקר אחד הודיע המנהל שבשבוע הבא תתקיים ביקורת מחוזית. המפקחת תצפה בשיעור, תבדוק את המחסן ותבחן אם בית הספר מקדם פעילות גופנית.
המחסן הכיל ארבעה כדורים, סולם שבדי רופף וארגז חולצות שנשאר מטקס בשנת 2008. על כולן הודפס: "ישראל בת שישים ממשיכים בתנופה". התנופה, לפי מצב החולצות, נעצרה בכביסה הראשונה.
המנהל רצה להזמין ציוד חדש, אבל התקציב הספיק לשישה קונוסים ולשרוך. סימה החליטה לפחות להלביש את נבחרת הריצה באופן אחיד. היא ביקשה מכל תלמיד להגיע עם נעלי ספורט שחורות וחולצה לבנה.
ביום החזרה הגנרלית הופיעו שבעה תלמידים בשבעה צבעים. אחד נעל מגפי עבודה כי אביו אמר שהם "מחזיקים את הקרסול". תלמידה אחרת באה בסנדלים והסבירה שהם אורתופדיים.
רק עומר הגיע בלי נעליים בכלל.
"איפה נעלי הספורט שלך?" שאלה סימה.
"אמא כיבסה אותן."
"למה?"
"החתול."
סימה לא ביקשה המשך. שנות הוראה לימדו אותה שיש הסברים שמוטב להשאיר סגורים.
בפינת האולם עמדה שקית עם זוג נעלי אדידס ששכח תלמיד בוגר בחודש הקודם. סימה התקשרה לאמו, קיבלה רשות להשתמש בהן, ואז הצביעה לעבר השקית ואמרה לעומר:
"שים אדידס."
עומר לא שמע. בדיוק באותו רגע קבוצת הכדורסל הפילה סל נייד.
"מה?"
"שים אדידס!" צעקה סימה.
שאר התלמידים השתתקו.
"מה מצחיק?" שאלה.
ילדה מהשורה האחורית ניסתה לענות ברצינות: "זה נשמע כאילו את אומרת את השם שלך."
סימה קימטה את המצח. "השם שלי הוא סימה דידס."
הילדים הנהנו באותו אופן שבו אנשים מהנהנים רגע לפני שהם מספרים את הסיפור לכל בית הספר.
למחרת כבר חיכתה לסימה כרזה על דלת האולם:
סימה דידס — כי יחפות איננה תוכנית אימונים.
היא הורידה אותה. בהפסקה הופיעה כרזה חדשה. בצהריים תלמידים התחילו לקרוא לכל החלפת נעליים "לעשות סימה". אפילו המנהל נכנס לחדר המורים ושאל אם אפשר "לסימה דידס את נבחרת הכדורעף לקראת הביקורת".
סימה הודיעה שמי שישתמש בבדיחה ירוץ שני סיבובים.
בתוך יומיים כל בית הספר היה בכושר מצוין.
כשהמפקחת הגיעה, היא ראתה מאות תלמידים רצים בהתלהבות בחצר. היא התרשמה במיוחד מן המשמעת.
"איך גרמת להם להתאמן כך?" שאלה.
"ענישה", אמרה סימה.
המנהל השתעל. "הנעה חיובית."
המפקחת כתבה משהו במחברת.
השיעור עבר בהצלחה, עד שעומר הגיע למסלול כשאחת מנעליו פתוחה. סימה עצרה את המדידה, התכופפה וקשרה לו את השרוך. היא כבר ידעה מה יקרה, ובכל זאת אמרה:
"בפעם הבאה תבדוק לפני שאתה רץ."
עומר חייך. "לפחות לא אמרת לי לשים אדידס."
כל הכיתה פרצה בצחוק. סימה שרקה וכולם יצאו לשני סיבובים בלי להתווכח.
בדוח המחוזי נכתב שבנווה שריר פותחה שיטת הוראה חדשנית המשלבת הומור ופעילות אירובית. סימה ביקשה לתקן את הניסוח.
המנהל סירב.
זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו בבית הספר הצליח לגרום לה לרוץ אחרי ניירת.
