במחלקת הפיקוח העירוני ידעו שנתן לידוח נרדם רק במצבים של שקט מוחלט, חושך נעים או ישיבת צוות. מאחר שבעירייה שני התנאים הראשונים היו נדירים, הוא השלים שעות שינה בעיקר מול מצגות על עדכון נוהל הצבת אדניות.
נתן לא היה פקח עצלן. להפך. כשהיה ער, עבד ביסודיות מטרידה. הוא מדד מרחקים בין גלגלים למדרכה בסרגל, צילם כל עבירה משלוש זוויות, ופעם החזיר דוח לתיקון מפני שהמילה "פגוש" נכתבה בלי מספיק סמכות.
הבעיה התחילה כשמונה לבדוק תלונות על חניה ברחוב הגפן.
תושבי הרחוב ניהלו מלחמה בת עשר שנים על ארבעה מקומות חניה. הם הזיזו פחים, שמרו מקומות בעזרת כיסאות פלסטיק והגישו תלונות זה על זה בשעות שבהן אנשים רגילים מצחצחים שיניים. מנהל המחלקה בחר בנתן משום שהיה האדם היחיד בעירייה שלא היה מעורב רגשית בסכסוך. הוא פשוט לא הצליח להישאר ער מספיק זמן כדי לבחור צד.
ביום הראשון הגיע נתן בשש בבוקר, חנה כחוק, כיוון שעון מעורר לעשר דקות והניח את ראשו על ההגה. הוא רצה לצפות ברחוב בלי למשוך תשומת לב.
כעבור ארבעים דקות העיר אותו תושב בשם ירון בדפיקות על החלון.
“סליחה, אתה הפקח?”
“כרגע כן,” אמר נתן, וניגב סימן של חגורת בטיחות מהלחי.
ירון הצביע על מכונית כסופה שחסמה שער. נתן בדק את השלט, צילם את הרכב ורשם דוח. בזמן שהדפיס אותו, יצאה בעלת המכונית מהבניין.
“רק שתי דקות הייתי למעלה!”
נתן הביט בשעונו. “לפי הקמט על הפנים שלי, לפחות שלושים ושבע.”
הדוח ניתן, והרחוב געש. בתוך דקות הופיעו שכנים במרפסות והחלו לדווח על כל חריגה שנעשתה מאז הקמת המדינה. נתן רשם, בדק וסירב להיגרר לוויכוחים. כשהצעקות גברו, הוא התיישב על ספסל כדי לסכם את האירוע — ונרדם עם פנקס פתוח על הברכיים.
התמונה שלו הופצה בקבוצת הוואטסאפ השכונתית תחת הכותרת: “הפקח ישן בזמן שהרחוב קורס”.
מנהל המחלקה זימן אותו לשימוע. נתן הגיע עם קלסר.
“יש לך הסבר?” שאל המנהל.
נתן פתח את הקלסר. במשך ארבעים הדקות שבהן נראה ישן, הטלפון העירוני שלו הקליט במקרה את כל הוויכוח. בהקלטה נשמע ירון מודה שהזיז את הפח כדי למנוע משכן לחנות, שכנה אחרת הודתה שצבעה קטע מדרכה באדום בעצמה, ואדם שלישי הכריז בגאווה שהשלט “חניה לדיירי הבניין בלבד” הודפס אצל אחיינו.
“לא התכוונתי להקליט,” הודה נתן, “אבל אני כן ממליץ להקשיב לדקה העשרים ושלוש. שם הם מתחילים להפליל גם את ועד הבית.”
העירייה ביטלה את הסימונים הפיראטיים, קיבעה את הפחים והציבה שילוט חוקי. לראשונה זה שנים, רחוב הגפן היה שקט.
כעבור שבוע עצר שם נהג על מדרכה. נתן ניגש אליו עם המסופון.
“מה אתה רוצה ממני?” שאל הנהג.
ירון, שישב בבית הקפה ממול, אפילו לא הרים את הראש.
“עזוב,” אמר“. זה נתן לידוח. אם הוא כבר קם, כנראה שמגיע לך.”
