במשך שתים־עשרה שנים עמד השוטר סמי בצומת העירייה, המקום היחיד בעיר שבו אפשר היה להזדקן בזמן שמחכים לפנייה שמאלה.
סמי לא היה שוטר רע. להפך. הוא האמין בכל לבו שחוקי התנועה הם שכבת ההגנה הדקה שמפרידה בין תרבות אנושית לבין שני נהגים שצועקים זה על זה דרך חלון פתוח.
הבעיה הייתה הרמזור.
בכל בוקר, בין שבע וחצי לתשע, הצטבר מולו טור מכוניות ארוך. האור הירוק לפנייה שמאלה נמשך אחת־עשרה שניות. בפועל, הנהג הראשון תמיד הקדיש ארבע מהן כדי לגלות שהרמזור התחלף, הנהג השני צפר לו במשך שלוש, והשלישי נכנס לצומת כשהאור כבר צהוב מתוך אמונה עמוקה שהחוק מכיר אותו אישית.
סמי הקפיד על הכול.
הוא רשם דו"ח לנהג שעלה על אי התנועה, נזף בשליח שרכב נגד הכיוון, ופעם עיכב ראש עירייה לשעבר מפני שחסם מעבר חצייה.
“אתה יודע מי אני?” שאל ראש העירייה.
“כן,” אמר סמי. “אתה האיש שמסתיר כרגע משפחה עם עגלה.”
ואז החלו קיצורי הדרך.
נהגים גילו שאפשר להימנע מהרמזור אם פונים ימינה, מקיפים את בניין הדואר, עוברים ברחוב הפיקוסים וחוזרים לצומת מהצד השני. המסלול הוסיף שמונה מאות מטרים, אבל חסך המתנה אחת ותחושת השפלה קלה.
סמי ראה את המכונית הראשונה עושה זאת. אחריה באו חמש. כעבור שבוע כבר נסע שם טור שלם, כולל אוטובוס שנאלץ לבצע שלוש תנועות ליד פח כתום.
מנהל אגף התנועה שלח את סמי לעצור את התופעה.
“על איזה סעיף?” שאל סמי.
המנהל דפדף בתקנות.
“על... התחכמות.”
“אין סעיף התחכמות.”
“אז תעמוד שם ותיראה לא מרוצה.”
סמי עמד בכניסה לרחוב הפיקוסים ונראה לא מרוצה באופן מקצועי. הנהגים האטו מולו, בדקו חגורה, אותתו יפה, ואז המשיכו במסלול שהיה חוקי לחלוטין.
אחרי יומיים הוא התחיל לשאול אותם למה.
“יש לי גן,” אמרה אישה אחת.
“יש לי לחץ דם,” אמר גבר במונית.
“לי אין שום דבר,” אמר פנסיונר, “אבל אני לא מוכן לתת לרמזור לנצח.”
סמי אסף זמני המתנה, צילם את הפקק והגיש לעירייה בקשה לשנות את תזמון הרמזור. הבקשה הועברה מוועדת תנועה לוועדת תקציב, משם ליועץ בטיחות, ואז חזרה אליו עם הערה: “נא לצרף מפה המראה את מיקום הצומת.”
סמי צירף מפה. הצומת היה מצויר עליה בעיגול אדום גדול, וליתר ביטחון כתב לידו: “כאן.”
חודש עבר. דבר לא השתנה.
בוקר אחד נתקעה משאית אשפה באמצע הפנייה. הצפירות התחילו מיד, כמו תזמורת שאין לה מנצח אבל יש לה הרבה כעס. נהג פתח חלון וצעק לעבר סמי:
“נו, אז מה לעשות?”
סמי הסתכל על המשאית, על הטור, על הרמזור שהתחלף שוב לאדום ועל בניין העירייה שמאחוריו עדיין בדק היכן נמצא הצומת.
הוא נשם עמוק, הרים יד והורה:
“סע מסביב.”
הנהג נסע. גם הבא אחריו. בתוך דקות התפנה הצומת, ומשאית האשפה הצליחה לצאת. מישהו בקצה הטור צעק, “תקשיבו לסמי סביב!” והשם עבר בין הנהגים מהר יותר מכל הודעה רשמית שפרסמה העירייה אי פעם.
כעבור שבועיים אישרו סוף־סוף להאריך את האור הירוק.
סמי עמד בצומת בבוקר הראשון וצפה במכוניות חולפות בנחת. נהג אחד עצר לידו ושאל אם עדיין צריך להקיף את הדואר.
“לא,” אמר סמי. “אפשר ישר.”
הנהג הנהן, פנה ימינה והמשיך במסלול הארוך.
“כבר התרגלתי,” הסביר דרך החלון.
