מיכה נפו

מיכה נפו היה הפקח היחיד בעירייה שהחזיק פלס בתא הכפפות.

הוא לא נדרש לכך במסגרת התפקיד. למעשה, מנהלת מחלקת החניה ביקשה ממנו כמה פעמים להוציא אותו משם, בעיקר משום שמיכה נהג להניח אותו על מכוניות שחצו מעט את הקו ולמלמל: "יש פה זלזול גיאומטרי."

הוא היה פקח רציני, מדויק וחסין לחלוטין לתירוצים.

"עצרתי רק לשתי דקות," אמר לו נהג אחד.

"גם ביצה מתבשלת בשתי דקות," השיב מיכה ורשם דוח. "זה לא הופך את המדרכה למטבח."

תושבי העיר לא אהבו אותו, אבל העריכו את העקביות. מיכה נתן דוח לאחיו, לשכנה שהשקתה לו את העציצים, ופעם אחת גם לרכב של העירייה. כשמנהל האגף שאל מדוע, מיכה הצביע על התמרור ואמר: "אם הוא לא חל עלינו, צריך לעדכן אותו. כרגע הוא נראה משוכנע שכן."

באחד מימי חמישי קיבל משימה רגישה: לפנות רחוב צר לקראת מרוץ עירוני. העירייה הציבה שלטים שלושה ימים מראש, שלחה הודעות לתושבים ואף חילקה עלונים. בשש בבוקר הגיע מיכה וגילה מכונית משפחתית כחולה חונה בדיוק באמצע מסלול הרצים.

הוא בדק את המספר במערכת. הרכב היה שייך לחנה פרץ, תושבת הרחוב. מיכה התקשר למספר שהיה רשום בעירייה.

אישה ישנונית ענתה.

"מדבר מיכה נפו ממחלקת הפיקוח. המכונית שלך חונה באזור שאסור לחניה החל משש."

"אני בכלל בטבריה," אמרה חנה.

מיכה הביט במכונית.

"והרכב?"

"אצל הבן שלי."

"הבן שלך נמצא כאן?"

"לא יודעת. תשאל אותו."

הבן לא ענה. הגרר כבר המתין בקצה הרחוב, מנהל המרוץ לחץ להתחיל בהקמת המחסומים, ומיכה סירב לאשר גרירה לפני שיוודא שלא מדובר במקרה חירום. הוא דפק בדלתות הבניין, העיר שני סטודנטים, תינוק וכלב שהיה לו עניין אישי במדי פקחים.

לבסוף פתחה קשישה מהקומה הראשונה.

"מיכה נפו," הציג את עצמו, "מי חנה פה?"

הקשישה הצביעה מיד על הבניין ממול.

"חנה פה? חנה גרה פה שלושים שנה. עכשיו היא בטבריה."

"אני יודע שחנה בטבריה. אני שואל מי החנה את המכונית."

"אם אתה יודע שחנה בטבריה, למה אתה שואל איפה היא?"

כעבור כמה דקות הצטרפו לשיחה ועד הבית, שליח עם מגש בורקסים ושני רצים שהקדימו ביום. כל אחד הבין משהו אחר. מיכה חזר שוב ושוב על שמו ועל שאלתו, עד שאחד הסטודנטים נשען מהחלון וצעק:

"מיכה נפו שואל מי חנה פה!"

מנהלת המרוץ, שהגיעה בדיוק אז, הסתכלה על ההתקהלות ואמרה: "זה נשמע פחות כמו בירור ויותר כמו מופע ילדים."

בסוף ירד הבן של חנה מהבניין הסמוך. הוא ישן אצל בת זוגו, הטלפון שלו היה על שקט, ואת המכונית החנה בלילה בלי לקרוא את השלטים. מיכה הורה לו להזיז אותה, רשם דוח כחוק ואישר לפתוח את הרחוב בזמן.

סרטון קצר מהאירוע עלה לרשת. לא ראו בו את המכונית ולא שמעו את ההסבר. ראו רק את מיכה, מוקף בשכנים, מכריז בקול סמכותי: "אני מיכה נפו, ואני דורש לדעת מי חנה פה."

בתוך שבוע כבר קראו לו כך בכל העיר.

מיכה התנגד לכינוי במשך חודשיים. אחר כך העירייה הדפיסה קמפיין חדש נגד חניה אסורה, והציעה לו להצטלם ליד הסיסמה.

הוא הסכים בתנאי אחד: שיישרו את השלט.