בגמר תחרות "מר עולם הישראלי" של שנת 1998, נותרו על הבמה שני מתמודדים: מיכה זק, מדריך כושר מקריית אונו, ובני "הבולדוזר" סוויסה, אדם שהצוואר שלו נראה כמו החלטה שבוטלה.
השופט הראשי ביקש מהם לבצע את תנוחת השריר החופשי.
בני פתח ידיים, שאג, וכמעט הפיל את שלט החסות של חברת הטחינה.
מיכה הרים אצבע.
"סליחה," אמר, "לפני שאני מתחיל, הברגים של הבמה נראים לי קצת רופפים."
הקהל צחק. השופטים לא.
מיכה צדק.
השם "מי חזק" נולד עוד בילדותו, ולא משום שהיה הילד החזק בשכונה. להפך. בכיתה ד' הוא היה קטן, מנומס ובעל כתפיים של קולב. בכל פעם שהמורה לספורט חילק קבוצות, מישהו היה קורא "מי חזק?" כדי לבחור ראשון את אלון פרץ, שהיה מסוגל לטפס על חבל גם כשהחבל עוד היה במחסן.
מיכה, ששמע שוב ושוב את שמו מסתתר בתוך השאלה, התחיל לענות:
"אני מיכה זק."
זו הייתה בדיחה פרטית שלו. במשך שנים איש לא התרשם ממנה, כולל הוריו, שביקשו ממנו להפסיק להציג את עצמו באמצע ארוחת ערב.
בגיל שבע־עשרה החל מיכה להתאמן בחדר הכושר העירוני. לא בגלל עלבון ישן ולא כדי לנקום באלון פרץ. הוא רצה לעבוד בקיץ כמדריך בקייטנה, והמנהל אמר שצריך מישהו שיוכל להרים את ארגזי השתייה בלי לקיים קודם ישיבת צוות.
מיכה גילה שהוא אוהב אימונים. בעיקר אהב את העובדה שלמשקולות יש כללים. אם מרימים נכון, הן עולות. אם מרימים לא נכון, מגיע מאמן בשם רפי ואומר את המילה "גב" בטון של רופא שמבשר למשפחה.
כעבור עשור מיכה כבר התחרה בפיתוח גוף. הוא לא היה הגדול ביותר, אבל היה המדויק ביותר. הוא שקל כל ארוחה, תיעד כל אימון והגיע לתחרויות עם תיק שהכיל גומיות חימום, מגבת, אישורי הרשמה, מברג פיליפס ושתי בננות לפי סדר הבשלה.
יריביו לעגו לזה.
עד הגמר של 1998.
בדיקת הברגים עיכבה את התחרות בעשרים דקות. איש התחזוקה גילה שאחת מתומכות הבמה השתחררה בדיוק מתחת למקום שבו בני הבולדוזר תכנן לרקוע ברגלו בסיום הפוזה.
כשהתחרות חודשה, בני כבר היה עצבני. הוא רקע בכל זאת, נזכר ברגע האחרון במה שכמעט קרה, ואיבד את שיווי המשקל. הוא לא נפל, אבל ביצע תנועה שהשופטים הגדירו אחר כך כ"שילוב בין פסל יווני לאדם שמחפש כפכף בחושך".
מיכה עלה אחריו. בלי שאגות, בלי רעידות ובלי לפגוע בטחינה. הוא ביצע את התרגיל בדיוק וזכה בתואר.
למחרת הופיעה תמונתו בעיתון המקומי. העורך רצה כותרת קצרה, והצלם, שזכר את הבדיחה ששמע מאמו של מיכה ביציע, הציע:
"מי חזק? מיכה זק."
מיכה גזר את הכתבה ותלה אותה בחדר הכושר. במשך שנים שאלו אותו אם שינה את שמו בשביל הכותרת.
"לא," היה עונה, "שיניתי את הכתפיים. הכותרת הסתדרה לבד."
