במשך שלושים ושמונה שנה עבד אסי מון בבזק, ואף פעם לא הרים את הקול על לקוח. הוא פשוט המתין שהלקוח יסיים לצעוק, שאל אם המכשיר מחובר לחשמל, ואז המתין לצעקה השנייה.
אסי התחיל כטכנאי טלפונים ציבוריים. היה לו מפתח לארגזי המתכת, תיק כלים חום וסבלנות לאנשים שהיו מכניסים מטבע, לא מקבלים קו ומיד מסיקים שהמדינה קרסה.
הכינוי שלו נולד בתחנה המרכזית הישנה.
אישה אחת ניגשה לטלפון ציבורי, שלשלה מטבע והחלה לחייג. המטבע נתקע, והיא קראה לעבר אסי, שעבד ליד תא סמוך:
"סליחה, אתה שייך לטלפון?"
"אני שייך לבזק," ענה אסי. "לטלפון יש חיים משלו."
הוא פתח את המכשיר, חילץ את המטבע והחזיר לה אותו.
"מה שמך?" שאלה.
"אסי מון."
האישה הביטה במטבע שבכף ידה, אחר כך בו, ואמרה: "ברור. אסימון."
עד סוף אותו שבוע כבר קראו לו כך כל עובדי המרחב. אסי מחה במשך חודשיים, גילה שזה רק מחזק את הכינוי, ועבר להכחשה שקטה.
עם השנים הוא נעשה מומחה לתקלות שאינן באמת תקלות. פעם נסע ארבעים דקות לביתו של רופא שדיווח כי הטלפון "מת לגמרי", וגילה שהרופא ניתק אותו כדי לחבר מאוורר. במקרה אחר הוזעק למכולת שבה הקו צלצל בכל פעם שפתחו את המקרר. לאחר שעה של בדיקות התברר שלמוכר היו שני פעמונים דומים, והוא פשוט לא ידע מאיפה מגיע הרעש.
אסי נהג לרשום כל מקרה במחברת קטנה. לא את התקלה, את ההסבר שהלקוח נתן לה.
"הקו נעלב."
"השפופרת עייפה."
"מאז שהשכנים שיפצו, השיחות נשמעות חשודות."
ביום הפרישה הכינו לו העובדים מסיבה בחדר הישיבות. מנהל האזור נשא נאום על מסירות, מקצועיות והמעבר המפואר מטלפונים ציבוריים לסיבים אופטיים. אחר כך העניק לאסי קופסת עץ כבדה.
בתוכה היו מאות אסימונים ישנים, שאספו העובדים ממחסנים ברחבי הארץ.
אסי הביט בקופסה ואמר: "שלושים ושמונה שנה אני מסביר לכם שזה לא השם שלי."
כולם מחאו כפיים, כי חשבו שזה חלק מהנאום.
הפרישה לא התאימה לו. כבר בשבוע הראשון תיקן לשכנה אינטרקום, לחבר מכשיר פקס שלא היה מחובר מאז 2006, ולוועד הבית מערכת פתיחת שער שאיש לא ידע למי שייך השלט שלה.
ואז החליטה עיריית השכונה להקים תערוכה קטנה על אמצעי תקשורת ישנים. מישהי שמעה שלאסי יש אוסף אסימונים וביקשה לשאול אותו.
"אין לי אוסף," אמר. "יש לי הטרדה מאורגנת בתוך קופסה."
ובכל זאת הסכים. הוא ניקה כל מטבע, סידר אותם לפי שנים וכתב לידם הסברים קצרים: כמה עלתה שיחה, כיצד פעל החריץ, ולמה אנשים נהגו להכות במכשיר כאילו הוא חייב להם כסף.
בערב הפתיחה נעמד ליד הוויטרינה. ילדים שאלו שאלות, מבוגרים סיפרו זיכרונות, ואישה אחת הצביעה על השלט עם שמו:
"אסי מון? אז בגללך קראו לזה אסימון?"
אסי פתח את הפה כדי לתקן אותה.
הוא הביט בתור הארוך, בוויטרינה המסודרת ובמנהל המתנ"ס שכבר הזמין אותו להרצאה.
"כן," אמר לבסוף. "אבל בזק סירבו לשלם לי תמלוגים."
זאת הייתה הפעם הראשונה בחייו שאסי מון הפיץ מידע שגוי בקו תקין.
