אסף לוץ

אסף לוץ לא היה התלמיד הכי מופרע בכיתה ו'2. הוא פשוט היה היחיד שהתייחס להפרעה כאל מקצוע שדורש הכשרה.

הוא לא זרק גירים ולא משך בצמות. אלה היו, לדעתו, מעשים חסרי תחכום. אסף התמחה בהפרעות קטנות ומדויקות: להחליף בין הטושים של המורה רגע לפני שכתבה על הלוח, לכוון את השעון בכיתה שלוש דקות קדימה, ולהשתעל בדיוק כשהמנהל אמר את המילה "משמעת".

מחנכת הכיתה, ענת, הכירה אותו היטב. היא ידעה שלפני כל תעלול הוא נעשה מנומס במיוחד.

"בוקר נפלא, ענת," אמר לה ביום שני אחד.

ענת עצרה בפתח.

"מה עשית?"

"כלום."

"ומה אתה עומד לעשות?"

"נפגעתי מעצם השאלה."

באותו יום הייתה אמורה להגיע לכיתה ועדת התרבות העירונית. בית הספר ביקש תקציב לשיפוץ האולם, והמנהל החליט שכיתה ו'2 תציג בפני האורחים קטע קצר על ערכי החברות. זו הייתה החלטה משונה, משום שבכיתה ו'2 החברות התבטאה בעיקר בהסכמה הדדית לא לספר מי שבר את המאוורר.

ענת חילקה תפקידים. נועה הקריאה, יואב החזיק שלט, ואסף קיבל משימה אחת: לעמוד בשורה ולא לעשות שום דבר.

"זה תפקיד חשוב?" שאל.

"חשוב מאוד."

"יש לו טקסט?"

"אין לו אפילו נשימה עמוקה."

אסף נעלב. הוא השקיע שלושה ימים בחזרות, ידע בעל פה את הטקסט של כולם, ובכל זאת נדרש לגלם רהיט. לכן החליט להוכיח שהוא מסוגל לתרום. הוא כתב לעצמו משפט סיום חגיגי: "כי כשכולנו יחד, אף אחד לא נשאר מאחור."

ביום ההצגה נכנסו המנהל וחברי הוועדה והתיישבו בשורה הראשונה. הקטע התחיל היטב. נועה דיברה בביטחון, יואב החזיק את השלט בכיוון הנכון, ואסף עמד בשקט מופתי. ענת כמעט חשדה שהוא חולה.

כשהגיע הסיום, אסף פסע קדימה בלי רשות.

"כי כשכולנו יחד..."

באותו רגע נשמע מאחוריו קול קצר וחד.

הכיתה השתתקה.

אסף קפא. הצליל הגיע מאחד מכיסאות הפלסטיק, שנגרר על הרצפה בידי רועי. אבל רועי, שהבין מיד לאן נושבת הרוח, הצביע על אסף.

המנהל לחש לענת, בקול שנשמע עד המסדרון:

"מי עשה פלוץ?"

ילדי הכיתה, כאיש אחד, הסתובבו אל אסף לוץ.

"לא אני!" הוא מחה.

זה היה משפט גרוע במיוחד מפיו של ילד שהקדיש שנים לבניית מוניטין.

חברי הוועדה ניסו להישאר רציניים. אחת מהם נשכה את השפה. השנייה הביטה בתקרה. השלישי נשבר ראשון, ובתוך רגע כל האולם צחק, כולל ענת, שהסתירה את פניה בדפי התקציב.

בית הספר קיבל את הכסף. יו"ר הוועדה כתב שההצגה הייתה "כנה, בלתי אמצעית ומשקפת היטב את רוח הילדים".

אסף ניסה במשך שבועיים להסביר שמדובר בכיסא. איש לא השתכנע. הכינוי "עשה פלוץ" דבק בו עד סוף השנה, ובכל פעם שנשמע רעש חשוד בכיתה, כולם פנו אליו עוד לפני שבדקו אם הוא בכלל נוכח.

לימים, במפגש המחזור, רועי הודה באמת.

אסף הנהן בכובד ראש ואמר, "ידעתי."

"מצטער," אמר רועי.

"עזוב. רק דבר אחד מטריד אותי."

"מה?"

"שהמנהל עדיין לא החזיר לי את המשפט."