חלי לית

חלי הייתה נגנית הפיקולו היחידה בתזמורת העירונית של גבעת־אביב, ולכן גם האדם היחיד שקיבל שכר כדי להישמע מעל ארבעה־עשר כינורות מבלי לקום מהכיסא.

היא הייתה מוזיקאית מצוינת, מדויקת ובעלת ריאות מרשימות יחסית למישהי ששקלה כמו נרתיק של צ'לו. הייתה לה רק בעיה אחת: היא שנאה שקראו לפיקולו שלה "חליל קטן".

"זה לא חליל קטן", הייתה מתקנת. "זה פיקולו."

"ומה ההבדל?" שאל פעם יהודה, נגן הטרומבון.

חלי הביטה בכלי שלו. "כמו ההבדל בין טרומבון לצינור מרזב."

מאותו יום יהודה הקפיד על המונח המקצועי.

בקיץ אחד הוזמנה התזמורת לנגן בטקס פתיחת גשר חדש מעל נחל שלא זרם בו דבר מאז 1986. ראש העיר ביקש יצירה חגיגית, קצרה וזולה. המנצח בחר מארש מקומי שכתב בעצמו, ובו סולו פיקולו עדין שנועד, לדבריו, "לסמל את הרוח העוברת בין קורות הגשר".

בחזרה הראשונה התברר שהרוח מסומלת היטב, אבל עובדי העירייה לא שמעו אותה מעבר למערכת ההגברה, למכוניות ולשני אנשים שהתווכחו ליד דוכן בורקס.

המנצח דרש מחלי לנגן חזק יותר.

"פיקולו לא צועק", אמרה. "הוא חודר."

"כרגע הוא חודר רק לשורה הראשונה."

חלי לקחה את העניין אישית. במשך שבוע היא התאמנה באולם הריק על נשימה, יציבה והפקת צליל. אב הבית החל להשאיר לה מפתח, בתנאי שתפסיק לנגן את הצליל הגבוה ביותר אחרי תשע בערב. הכלב שלו שמע אותו גם מהבית וסירב להיכנס למטבח.

ביום הטקס התברר שהעירייה הציבה את התזמורת בקצה אחד של הגשר ואת הקהל בקצה השני. בין הצדדים עמדו דוכני בלונים, מכונת ברד וגנרטור ששאג כאילו גם הוא מועמד לראשות העיר.

חלי פנתה לטכנאי ההגברה וביקשה מיקרופון אישי.

"אין ערוץ פנוי", אמר. "יש אחד לראש העיר, אחד לזמרת ואחד למספריים."

"למספריים?"

"רוצים לשמוע את גזירת הסרט."

חלי החליטה שהיא לא מפסידה לזוג מספריים.

כשהגיע הסולו שלה, היא קמה מהכיסא, התקדמה עד קצה הבמה וניגנה. הצליל היה צלול, חד ומדויק כל כך, שהוא עבר מעל הגנרטור, חתך דרך נאום צדדי של סגן ראש העיר והגיע עד לדוכן הברד. האיש שמזג פטל עצר באמצע הכוס. שלושה ילדים הורידו בלונים. יהודה לחש:

"היא ניצחה תשתית עירונית."

בסיום ניגש אליה כתב העיתון המקומי. הוא לא הכיר היטב כלי נשיפה, אבל ידע לזהות אדם שהקהל מחא לו כפיים יותר מאשר לפוליטיקאים.

"שם?" שאל.

"חלי לית."

הוא רשם במהירות.

"כלי?"

"פיקולו."

הכתב הסתכל בדף. הכותרת שתכנן: "חלי לית, פיקולו" נראתה לו כמו רשימת קניות. הוא מחק, חשב רגע וכתב: "החלילית שגנבה את ההצגה".

חלי התקשרה למערכת למחרת כדי לדרוש תיקון.

"אני לא חלילית", אמרה לעורך. "אני חלי לית. ואני מנגנת פיקולו."

העורך התנצל והבטיח לפרסם הבהרה. ביום שישי הופיעה בעמוד האחרון שורה קטנה:

"בכתבה על פתיחת הגשר נפלה טעות. החלילית היא למעשה חלי לית."

מורי מוזיקה בעיר גזרו את ההבהרה ותלו אותה בכיתות. הילדים אימצו את המילה מיד לכלי הגבוה והקטן ממשפחת החלילים. תוך שנים היא נכנסה לחוברות לימוד, אחר כך למילונים, ולבסוף לשפה.

חלי המשיכה להתעקש עד יומה האחרון שמדובר בפיקולו.

איש לא תיקן אותה. היא הרי הייתה שם כשזה התחיל.