חני לא אהבה שמטופלים אומרים לה שהם מפחדים מרופאי שיניים. זה נשמע לה אישי מדי, במיוחד כשהם אמרו את זה בעודם יושבים בכיסא שלה, לופתים את משענות הידיים ובוחנים את החלון כאילו אפשר לקפוץ ממנו מקומה רביעית.
חני הייתה רופאת שיניים חיננית באמת. היא זכרה שמות של ילדים, החזיקה במרפאה משחת שיניים בטעם אבטיח, ואף פעם לא שאלה "כואב?" בזמן שהיד שלה עדיין בתוך הפה. מבחינתה, טיפול טוב התחיל בכך שהמטופל נשאר בחדר מרצונו.
בוקר אחד הגיע אליה אורי, ילד בן תשע שסירב לפתוח את הפה.
"אני לא צריך טיפול," הודיע בשפתיים קפוצות.
אמו הוציאה צילום מהתיק. "יש לו דלקת בחניכיים."
חני התיישבה מולו, לא ליד המכשירים.
"גם לי יש בעיה," אמרה.
אורי הביט בה בחשד.
"אף אחד לא מצליח להגיד את השם שלי נכון."
"מה מסובך בחני?"
"השם המלא הוא חני חיים. אנשים אומרים אותו מהר ויוצא להם משהו אחר."
אורי ניסה: "חני חיים. חניחיים. חניכיים."
הוא צחק, פתח את הפה, וחני הציצה פנימה.
"יפה מאוד," אמרה. "גם פתרת את התעלומה וגם נתת לי לבדוק אותך."
הטיפול עבר בשקט יחסי. אורי דרש שחני תבטיח לא להשתמש ב"מחט הענקית". חני הבטיחה שאין במרפאה מחט ענקית, ורק מחטים קטנות שאנשים מעניקים להן יחסי ציבור מוגזמים.
כשחזר לבית הספר, סיפר לכולם שטופל אצל "דוקטור חניכיים". בתוך שבוע הגיעו למרפאה שלושה ילדים נוספים. אחד ביקש טיפול אצל "ההיא עם השם של הפה", ושניים הגיעו רק כדי לבדוק אם היא באמת חיננית. הם החליטו שכן, אף שהאחד הוריד לה נקודה על הטעם של מי הפה.
חני דווקא אימצה את הכינוי. היא הדפיסה מדבקות לילדים: "שרדתי אצל ד"ר חניכיים", ואחר כך נאלצה להדפיס מחדש, מפני שהורים טענו שהמילה "שרדתי" אינה מרגיעה במיוחד ליד מקדחה.
הגרסה החדשה הייתה: "חייכתי אצל חניכיים."
כעבור חודש הזמין אותה מנהל בית הספר להרצות על היגיינת הפה. חני הכינה מצגת מסודרת עם צילומים, תרשימים והסבר קצר על פלאק. כשהגיעה, גילתה שעל הכרזה באולם נכתב באותיות ענק:
"חני חיים - רופאת השיניים החיננית!"
מתחת לכותרת הוסיף אורי בטוש:
"או בקיצור: חניכיים."
ההרצאה הצליחה, בעיקר מפני שחני אפשרה לילדים לצחצח דגם עצום של שיניים. רק בסופה הבחינה שמנהל בית הספר מחייך בפה סגור.
"מתי ביקרת לאחרונה אצל רופא שיניים?" שאלה.
"אני לא מפחד," הוא ענה מיד.
"שאלתי מתי."
כך קיבלה חני את המטופל המבוגר הראשון שהגיע בעקבות הכינוי. מאז הוא מקפיד להגיע לבדיקה כל חצי שנה, אבל מבקש תור מוקדם, לפני שהתלמידים רואים אותו.
על דלת המרפאה נשאר השלט הרשמי: "ד"ר חני חיים, רפואת שיניים".
רק על הדלת הפנימית תלויה המדבקה שאורי הכין לה. חני לא מתקנת את שגיאת הכתיב שבה, משום שמתחת לציור של חיוך הוא כתב:
"חניכיים - כי השיניים צריכות מישהי מהמשפחה."
