טד אווש

לטד הייתה בעיה עם עצות.

לא עם עצות רעות. דווקא עצות טובות הוציאו אותו מדעתו, מפני שאנשים נטו לתת אותן בזמן שהוא כבר נאבק בעלייה, בלי אוויר, ועם דופק ששמע גם דרך הקסדה.

בקבוצת רוכבי ההרים של מושב גבעת רימון היו חמישה חברים קבועים. יוסי ניווט, מיכל תיקנה תקלות, אורי הביא קפה, ונמרוד הביא ציוד יקר שלא ידע להשתמש בו. טד היה הרוכב החזק בקבוצה, בתנאי שהמסלול היה שטוח, מוצל, וללא הפתעות מהסוג שמאפיין הרים.

בכל יום שישי הם סיימו את המסלול בעלייה שנקראה "הקיר". היא לא הייתה קיר, כמובן. קיר היה לפחות ישר והגון. העלייה התעקלה בין סלעים, התחזתה פעמיים למישור ואז המשיכה לטפס.

בפעם הראשונה טד ירד מהאופניים באמצע.

"תדווש, טד!" צעק לו יוסי מלמעלה.

טד הרים אליו מבט. "רעיון מצוין. יש לך גם עצה לגבי חמצן?"

בשבוע הבא ניסה שוב. הפעם הגיע רחוק יותר, עד שמיכל חלפה לידו וקראה:

"תדווש!"

"מה את חושבת שאני עושה?"

"כרגע? מנהל משא ומתן עם הדוושה."

הקריאה נדבקה. בכל פעם שהקבוצה הגיעה לקטע קשה, מישהו צעק "תדווש, טד אווש!" לפעמים כאזהרה, לפעמים כעידוד, ולפעמים רק מפני שנמרוד אהב חרוזים יותר משהבין רכיבה.

טד החליט שהוא יכבוש את הקיר כדי להשתיק אותם.

במשך חודש הוא התאמן בסתר. הוא יצא לרכוב לפנות בוקר, למד לחלק כוח, להחליף הילוכים לפני העלייה ולא באמצע המשבר, ובעיקר להפסיק לפתוח מהר כאילו מחכה לו בקצה צוות צילום. בבית הוא הציב את האופניים על מתקן אימונים מול מאוורר. המאוורר היה חלש, אבל לפחות לא נתן עצות.

ביום שישי האחרון של החודש הודיע יוסי שהקבוצה תערוך תחרות קטנה: מי שמגיע ראשון לראש הקיר מקבל ארוחת בוקר על חשבון האחרים.

נמרוד הופיע עם חולצת רכיבה חדשה שעליה הודפס: "אין עליות קשות, יש רק ציוד זול."

"מי כתב לך את זה?" שאל טד.

"החנות."

"ברור."

הם זינקו. נמרוד פתח ראשון, בעיקר מפני שלא הבין שיש משמעות למהירות בהתחלה. אורי נשאר מאחור כדי לשמור על הקפה בתיק. מיכל ויוסי רכבו בקצב יציב, וטד הכריח את עצמו לא לרדוף.

בתחילת הקיר נמרוד כבר עמד לצד השביל ובחן את אופניו כאילו הם הפרו חוזה.

טד עבר אותו.

"תדווש!" צעק נמרוד.

"גם אתה!"

"אני בתפקיד עידוד!"

באמצע העלייה יוסי ניסה לעקוף, אבל טד שמר על הקצב. בפנייה האחרונה הרגליים שלו בערו, הנשימה התקצרה, ומאחור נשמעה מיכל צועקת את הקריאה הקבועה.

הפעם טד לא ענה. הוא פשוט דיווש.

הוא הגיע ראשון לפסגה, ירד מהאופניים ונשען על עץ. כעבור חצי דקה הגיעו מיכל ויוסי. אחריהם נמרוד, שעלה ברגל וטען כי זו "אסטרטגיית שימור מכלולים".

בבית הקפה טד הזמין שקשוקה כפולה, סלט, לחם וקינוח.

"לא הגזמת?" שאל יוסי, כשהמלצר הניח על השולחן עוגת גבינה.

טד משך בכתפיו. "אמרתם ארוחת בוקר."

המלצר הציץ ברשימת ההזמנות. "לרשום על שם מי?"

מיכל הצביעה על טד ואמרה: "תרשום 'תדווש'."

המלצר הנהן בלי לשאול. הוא כבר שמע שמות מוזרים יותר מרוכבי אופניים.

כך נולד הכינוי. בתחילה השתמשו בו רק חברי הקבוצה, אחר כך רוכבים אחרים במסלולים, ולבסוף גם בעלי חנויות אופניים שהכירו את טד כאיש היחיד באזור שמסוגל לטפס את הקיר ואז להתווכח עשר דקות על מחיר של פנימית.

טד מעולם לא הודה שהוא אוהב את השם.

אבל על האופניים החדשים שלו, ממש מתחת למושב, הופיעה מדבקה קטנה:

"תדווש."

ליתר ביטחון, הוא הדביק אותה במקום שבו לא יכול היה לקרוא אותה בזמן העלייה.