ביום שבו לאה זיז התחילה לעבוד אצל משפחת רוזנפלד, היא ביקשה מבעלת הבית סיבוב קצר בדירה.
"פה הסלון," אמרה גברת רוזנפלד, "כאן המטבח, החדר הזה של הילדים, ובחדר העבודה של בעלי אסור לגעת בכלום."
לאה הציצה פנימה. על השולחן עמדו ארבעה מגדלי נייר, שלוש כוסות קפה ישנות ומדפסת שנראתה כאילו היא מוחזקת במקום בכוח האמונה.
"לא נוגעת," הבטיחה.
כעבור ארבע שעות הבית היה נקי. לא נקי במובן המקובל, אלא נקי במובן שגרם למשפחה לחשוד שהם נכנסו בטעות לדירה לדוגמה. הכריות ישבו ישר, הכיור החזיר אור, ואפילו המגירה של קופסאות הפלסטיק נפתחה בלי שמכסה בודד נפל על הרגל.
לאה הייתה יעילה מפני שלא בזבזה זמן על דיונים עם חפצים. כיסא שחסם מעבר הוזז. עציץ שהשאיר אדמה על השטיח הוזז. שידת נעליים שגרמה לכל מי שנכנס הביתה להתפתל הצידה הוזזה.
בשבוע השני ביקשה ממנה גברת רוזנפלד לנקות לקראת ארוחת חג.
"השולחן הגדול כבד," הזהירה אותה. "חכי שיוסי יחזור."
לאה בחנה את השולחן, פתחה את המגירה שלו, הוציאה מתוכה שני אלבומי תמונות, ערימת חשבונות ומפתח שאיש לא זכר למה הוא שייך. אחר כך פירקה בזהירות את הפלטה, החליקה את הבסיס הצידה והרכיבה הכול ליד החלון.
כשיוסי חזר, הוא מצא את הסלון ערוך לשמונה־עשר אורחים ואת אשתו עומדת באמצע החדר ומנסה להבין איך איבדה את הסמכות על הרהיטים שלה.
"מי הזיז את השולחן?" שאל.
"לאה זיז," ענתה.
יוסי שמע: "להזיז."
"כן, הבנתי מה היא עשתה. שאלתי מי."
"לאה זיז."
"גם אני יכול להזיז, אילנה. אני שואל מי עשה את זה."
הוויכוח נמשך עד שלאה יצאה מהמטבח עם מגש קציצות והציגה תעודת זהות.
האורחים שמעו את הסיפור בערב. בתוך שעה כל בקשה לשינוי מקום קיבלה שם חדש.
"צריך להזיז את הכיסאות למרפסת."
"תקראו ללאה זיז."
"המאוורר מפריע."
"לאה זיז."
בסוף הארוחה ביקשה הסבתא שיקרבו אותה למזגן. שלושה נכדים הרימו את הכורסה יחד, ואחד מהם הכריז שהם מבצעים "לאה זיז קבוצתי".
לאה לא צחקה. היא רשמה משהו בפנקס.
חודש לאחר מכן הפסיקה לעבוד לבדה ופתחה שירות ניקיון וארגון קטן. היא קראה לו "לאה זיז - עוזרת הבית היעילה". שלא כמו חברות ניקיון אחרות, היא גבתה לפי משימה ולא לפי שעה, ולכן הגיעה עם מטר, מברגה, גלגלי סיליקון לרהיטים וטופס שעליו הלקוח סימן מראש מה מותר להזיז ומה יישאר במקומו גם אם הוא מכוער.
הטופס נולד בעקבות תקרית עם פסל חרסינה של טווס, שלטענת בעליו היה ירושה משפחתית ולטענת לאה היה "סיבה טובה לא לסובב את הראש מהר בסלון".
השירות הצליח בעיקר אצל אנשים שרצו סדר אבל נקשרו רגשית לבלגן. לאה לא התווכחה איתם. היא פשוט הייתה שואלת:
"הכורסה הזאת חשובה לך?"
"מאוד."
"והגישה למרפסת?"
"גם."
"אי אפשר לאהוב את שניהם באותו מקום."
יום אחד התקשר יוסי רוזנפלד וביקש ממנה לחזור בדחיפות. חדר העבודה שלו כבר היה מלא כל כך, שהדלת נפתחה רק לרוחב של תיק מסמכים.
"את יכולה לסדר בלי לגעת בכלום?" שאל.
לאה עמדה בפתח, בחנה את הערימות ואמרה:
"בוודאי."
היא תלתה על הדלת שלט: "מחסן", העבירה את שולחן העבודה לחדר האורחים, וסיימה בתוך עשרים דקות.
יוסי מחה שזה לא מה שהתכוון.
"לא נגעתי בכלום בחדר," אמרה לאה. "רק הזזתי אותך."
