אתי מכרה כלי כתיבה בחנות קטנה ליד העירייה, מקום שבו אנשים נכנסו בשביל עט ויצאו עם מחורר, שלוש מחברות ותחושה שהם שוב בכיתה ז'.
החנות נקראה במקור "פרון מכשירי כתיבה וציוד משרדי". אתי ירשה אותה מאביה, אדם שהאמין ששלט של עסק צריך להסביר בדיוק מה יש בו, גם אם לשם כך עליו לכסות חצי בניין.
אתי דווקא האמינה בשירות אישי. היא זכרה איזה עט מתאים לכל לקוח: לרואה החשבון נתנה עט דק, כי הוא כתב במספרים קטנים, לפקידת הקבלה עט עם שרשרת, כי אצלה הכול נעלם, ולראש העיר עיפרון עם מחק גדול במיוחד.
"עניין של אחריות ציבורית," הסבירה.
יום אחד פרסמה העירייה מכרז לאספקת כלי כתיבה לכל המחלקות. זו הייתה הזמנה גדולה מספיק כדי להציל את החנות, שסבלה מאז שעובדי המשרדים התחילו לכתוב הכול במחשב ולהדפיס רק כדי לחתום.
אתי הגישה הצעה מסודרת: עטים כחולים, עפרונות, טושים, סרגלים ומאה ושמונים קלסרים בצבע אפור ממשלתי. כעבור שבוע קיבלה הודעה שהצעתה נפסלה.
בסעיף "שם הספק" היא כתבה: "אתי פרון".
מנהלת הרכש קראה זאת כ"אתי - עט עיפרון", והחזירה את הטופס עם הערה: "אין להשתמש בסיסמאות פרסומיות במקום בשם העסק."
אתי הגיעה לעירייה עם תעודת זהות.
"פרון זה שם המשפחה שלי," אמרה.
מנהלת הרכש בחנה את התעודה, אחר כך את אתי, ואז שוב את התעודה, כאילו אחת מהן זויפה בחופזה.
"ובמקרה את מוכרת עטים ועפרונות?"
"במקרה אבא שלי מכר אותם לפניי."
"ואיך קראו לו?"
"יצחק פרון."
מנהלת הרכש הנהנה. "פחות טוב."
הטופס תוקן, אך המכרז כבר עבר לסיבוב נוסף. כדי להתמודד שוב נדרשה אתי לצרף קטלוג רשמי. במשך לילה שלם צילמה מוצרים על שולחן המטבח, ואחיינה נועם עיצב לה כריכה. למעלה כתב באותיות גדולות:
"עט עיפרון"
ומתחת, בקטן:
"אתי פרון - כלי כתיבה לאנשים שעדיין זוכרים איך מחזיקים אותם."
אתי כעסה. היא דרשה למחוק את המקף, להקטין את הכותרת ולהפסיק להתחכם עם השם שלה. נועם הבטיח לתקן בבוקר.
בבוקר התקשרה מנהלת הרכש.
"הקטלוג הגיע?"
"כן," אמרה, "העברתי אותו לכל המחלקות. כולם מבקשים את עט עיפרון."
אתי הסתכלה על נועם.
"שלחת אותו?"
"היית לחוצה," אמר. "חשבתי לעזור."
אתי רצתה לצעוק, אבל באותו רגע נכנס עובד עירייה ושאל אם זה המקום של עט־עיפרון. אחריו הגיעה מורה שביקשה "את העט של אתי פרון", אף שלא ידעה אם מדובר במוצר או באישה. עד הצהריים כבר נעמדו שלושה לקוחות ליד הקופה והתלבטו אם אפשר לקנות עט־עיפרון שהוא גם עט וגם עיפרון.
"לא," אמרה אתי. "יש עט. יש עיפרון. ביניהם יש קופה."
העירייה בחרה בה לבסוף לא בגלל השם, אלא משום שהצעתה הייתה זולה, מפורטת, וכללה החלפה חינם לעטים שנגמרים לפני ישיבת ועדה. את השלט הארוך של אביה היא הורידה רק אחרי חודש.
במקומו נתלה שלט קצר:
"עט עיפרון - אתי פרון"
ומתחתיו, לבקשתה, נוספה הבהרה:
"כן, זה באמת השם שלה."
