כשהלקוחות שאלו את מני קור למה בחר לעסוק בציפורניים, הוא נהג לענות: "כי הן היחידות שמגיעות אליי כבר גזורות מהחיים."
זו לא הייתה האמת, אבל האמת דרשה הסבר ארוך יותר.
מני עבד במשך שנים כפקיד קבלה במלון קטן בטבריה. הוא היה מצוין עם אנשים, בתנאי שלא ביקשו ממנו להישאר רציני. לאורחים שחיפשו את חדר האוכל אמר לעקוב אחרי ריח הביצים הקשות. לזוגות בירח דבש נתן מפתח ואמר, "אם אתם צריכים משהו, חכו למחר."
הבעיה הייתה שמני לא ידע לעצור.
לאחר שסיפר לקבוצת גמלאים שהג'קוזי מופעל באמצעות מחיאות כפיים, הנהלת המלון זימנה אותו לשיחה. הוא לא פוטר, אבל הועבר למשמרות לילה, שבהן אפילו מכונת השתייה סירבה לשתף איתו פעולה.
אחותו, אורית, הייתה בעלת מספרה סמוכה. היא הציעה לו לעבוד אצלה זמנית בקבלה, בתנאי מפורש שלא יספר ללקוחות שמייבש השיער מחובר למוקד המטאורולוגי.
כעבור שבוע נעדרה הקוסמטיקאית בגלל שפעת. לקוחה קבועה בשם שולה התעקשה שאינה יכולה להגיע לחתונת בנה עם לק מתקלף.
"אני אם החתן," הסבירה. "יצלמו לי את הידיים בכל פעם שאצביע למלצר."
מני, שלמד בילדותו לצבוע דגמי מטוסים ביד יציבה, הציע להסיר את הלק ולמרוח חדש. אורית הסכימה רק משום שישבה לידו ופיקחה על כל תנועה.
העבודה ארכה שעה. מני שתק כמעט כולה מרוב ריכוז, אירוע שאורית תיארה אחר כך כנס המקצועי הראשון שלו.
שולה בחנה את ציפורניה ואמרה, "יפה מאוד. רק למה יש פרח קטן על הזרת?"
"כדי שגם לה יהיה תפקיד בחתונה."
שולה חזרה אחרי שבועיים עם שתי חברות.
מני נרשם לקורס מקצועי. הוא למד חיטוי, מבנה הציפורן, בנייה בג'ל ואת העובדה שהמשפט "זה רק עור מיותר" אינו מרגיע אף אחת. המדריכה שלו, נעמי, זיהתה שיש לו יד טובה ודמיון מסוכן. היא דרשה ממנו להכין לכל שיעור עיצוב אחד אלגנטי ועיצוב אחד שאסור להציג לבני אדם.
דווקא העיצובים האסורים משכו לקוחות: אבטיחים זעירים, פקקי תנועה, ולבקשת מנהלת חשבונות אחת, עשרה גיליונות אקסל קטנים, כולל תא אדום לציפורן שנשברה.
כשפתח חדר טיפולים משלו מאחורי המספרה, הזמין שלט שעליו נכתב: "מני קור טיפוח ציפורניים".
מתקין השלט קרא אותו בקול ואמר, "מניקור?"
מני הביט בשלט, אחר כך בידיים שלו.
"לא," אמר. "מני קור. מניקור עולה עשרים שקל יותר."
הבדיחה התפשטה בשכונה מהר יותר ממחירון רשמי. לקוחות התחילו לומר שהן הולכות "לעשות מני קור", ואורית שינתה את השלט בלי לבקש רשות. מני מחה במשך שבע דקות, ואז העלה מחירים בעשרים שקל.
כעבור שנה כבר היה צריך לקבוע אצלו תור חודש מראש. הוא עדיין היה שובב, אבל למד כלל מקצועי אחד: לא מותחים לקוחה בזמן שמחזיקים לה את האצבע.
רק לשולה היה מותר לבקש את "הפרח המקורי" על הזרת. היא טענה שהוא מביא מזל.
מני טען שאין דבר כזה.
ובכל זאת, לפני כל דיווח למס הכנסה, הוא צייר אחד לעצמו.
