מישה לא היה השיכור של השכונה מפני ששתה יותר מכולם. היו ברחוב אנשים ששתו יותר ממנו, ואחד מהם אפילו ניהל חנות לכלי כתיבה, מקצוע שמצריך אלכוהול רק כדי להתמודד עם תלמידים בסוף אוגוסט.
מישה זכה בתפקיד מפני שהתייחס לשתייה ברצינות מוסדית.
בכל ערב היה מתיישב על הכיסא הקבוע שלו מחוץ למכולת של ניסים, מניח לידו כוס חד־פעמית, בקבוק קטן ושקית בייגלה, ואז מכריז:
"אני מתחיל."
איש לא שאל מה.
למרות המוניטין, למישה היה כלל אחד: הוא מעולם לא שתה מכוס של אדם אחר. לטענתו, זו לא שאלה של היגיינה אלא של חשבונאות. "אדם צריך לדעת בדיוק על מה הוא מתחרט בבוקר," הסביר.
הבעיה התחילה בערב ועד הבית.
הישיבה נערכה בחצר הבניין כדי לדון בנושא הדחוף ביותר בשכונה: מי משאיר שקיות זבל ליד הפח במקום בתוכו. מישה הגיע מפוכח, בעיקר משום שנציגת העירייה הוזמנה, והוא קיווה להתלונן בפניה על ספסל שהוצב בשמש.
על השולחן עמדו בקבוקי מים, קפה שחור וכוסות פלסטיק זהות. מישה מזג לעצמו מעט ערק שהביא מהבית, הניח את הכוס ליד עציץ הגרניום וקם להדגים איך לדעתו צריך לסובב את הפח בשלושים מעלות.
בזמן ההדגמה הזיזה זיוה, יושבת ראש הוועד, את העציץ. הכוס נשארה על השולחן בין עשרים כוסות אחרות.
כשמישה חזר, הוא נעצר.
"מי שתה לי?"
כולם השתתקו.
"מה שתו לך?" שאלה זיוה.
"לא יודע," אמר מישה והצביע על השולחן. "זאת בדיוק הבעיה."
בתוך שתי דקות הפכה ישיבת הוועד לחקירה. ניסים מהמכולת טען שהוא מסוגל לזהות ערק לפי הריח. רחל מקומה שלישית דרשה בדיקת טביעות אצבעות. נציגת העירייה ניסתה להסביר שאין לה סמכות בנושא משקאות אבודים, אבל זיוה כבר נעלה את שער החצר כדי "לשמור על זירת האירוע".
מישה עבר בין הכוסות והריח אותן בכובד ראש. הוא פסל מים, קפה, סודה ומשהו ששייך לילד של משפחת כהן ונראה כמו מיץ ענבים אחרי משבר אישי.
"מי שתה לי?" חזר ואמר בכל פעם שמישהו ניסה לחזור לעניין הזבל.
לבסוף הרים אדון פרץ, גמלאי שקט מקומה ראשונה, כוס אחת ואמר:
"זאת שלך."
"איך אתה יודע?"
"כי כתוב עליה מישה תלי."
אמו של מישה, שגרה מולו ולא סמכה עליו עם רכוש נייד, כתבה את שמו על הכוס בטוש לפני שיצא מהבית. אלא שהכתב נמרח מן הלחות. במקום "מישה תלי" נותרו שתי מילים עקומות שנראו בדיוק כמו "מי שתה לי".
למחרת כבר ידעה כל השכונה. ילדים קראו אחריו "מי שתה לי", ניסים שמר לו במכולת כוס שעליה נכתב הכינוי החדש, וזיוה אפילו רשמה אותו כך בפרוטוקול הרשמי.
מישה ניסה להתנגד במשך שבוע. אחר כך הבין שיש לכינוי יתרון: מרגע שהתיישב מחוץ למכולת, איש לא העז לגעת לו בכוס.
את בעיית שקיות הזבל, אגב, לא פתרו. בפרוטוקול נכתב שהדיון נדחה עקב אירוע ביטחוני בתחום המשקאות.
