איש בבית החולים לא קרא לד"ר מיכל לאפו בשמה המלא. במחלקה הפנימית היא הייתה פשוט "מיכל", ובחדר הרופאים כונתה "זאת שלוקחת עטיפות של יוגורט הביתה למחזור".
הכינוי האחר נולד בלילה שבו הגיעה למחלקה משפחת בן שושן.
האב, ניסים, שכב במיטה עם חום גבוה, כאבי בטן ולחץ דם נמוך. סביבו עמדו אשתו, שני בניו, גיסה אחת שלא הייתה קרובת משפחה מדרגה שמאפשרת לה להיכנס אבל התנהגה כאילו היא מנהלת את בית החולים, ושכן שהביא מטען לטלפון ונשאר כי כבר שילם על החניה.
מיכל בדקה את ניסים ושאלה מתי התחילו התסמינים.
כולם ענו יחד.
"אחרי החתונה."
"לפני החתונה."
"מאז שהוא אכל חריף."
"הוא תמיד נראה ככה."
מיכל הרימה יד. "רק אדם אחד מדבר."
כולם הצביעו על האם, רחל.
רחל סיפרה שניסים הרגיש רע מאז ארוחת הצהריים המשפחתית. מיכל שאלה מה הוגש, ורחל מנתה סלטים, דגים, אורז, בשר, שתי פשטידות ו"עוגה קטנה", שהתגלתה בתחקור נוסף כעוגת קרם בת שלוש קומות.
"מי עוד אכל?" שאלה מיכל.
"כולם," אמרה רחל.
"ומי חלה פה?"
לרגע השתרר שקט. אחר כך אחד הבנים חייך.
"מיכל לאפו," הוא אמר. "מי חלה פה."
זה היה משחק מילים מוצלח למדי, אבל מיכל לא התרשמה. היא כבר הבחינה במשהו שלא התאים להרעלת מזון רגילה: ניסים היה היחיד שחלה, הכאב שלו התרכז בצד ימין, והחום עלה במהירות.
היא הזמינה בדיקות דם והדמיה, וביקשה מהמשפחה להפסיק לתת לו "רק שלוק קטן" ממשקה אנרגיה. הגיסה נעלבה בשם המשקה.
כעבור שעה התברר שלניסים הייתה דלקת חריפה בכיס המרה, שכבר החלה להסתבך. הוא הועבר לניתוח עוד באותו לילה. המנתח אמר שאילו היו מחכים עד הבוקר, המצב היה עלול להיות מסוכן בהרבה.
כשניסים התעורר, משפחתו קיבלה את מיכל במסדרון כאילו זכתה זה עתה בגמר גביע המדינה. רחל חיבקה אותה. הבנים מחאו כפיים. השכן עדיין היה שם, משום שאיש לא ידע למי שייך המטען.
"את הצלת לו את החיים," אמרה רחל.
מיכל הנהנה. "הצוות הציל לו את החיים. אני רק שאלתי שאלות."
למחרת הופיעה בקפטריה קופסת עוגיות גדולה ועליה פתק: "לד"ר מי חלה פה, באהבה ממשפחת בן שושן."
האחות הראשית קראה את הפתק בקול, והכינוי התפשט בתוך שעה. אנשי צוות התחילו לומר "תקראו למי חלה פה" בכל פעם שהגיע מקרה לא ברור. מיכל ניסתה להתנגד.
"זה לא מקצועי," אמרה.
"זה מדויק," השיבה האחות הראשית. "את נכנסת לחדר ומיד רוצה לדעת מי חלה פה."
שבוע לאחר מכן חזר ניסים לביקורת. הוא נראה מצוין, אם כי נעלב עמוקות מהתפריט דל השומן שקיבל.
"תגידי, דוקטור," שאל, "מתי אני יכול לחזור לאכול רגיל?"
"מה זה רגיל אצלך?"
ניסים תיאר ארוחת בוקר שכללה בורקס, גבינה צהובה וחביתה שטוגנה ב"שכבה דקה מאוד" של שמן. מיכל הסבירה לו בסבלנות מה מותר ומה לא.
רחל הקשיבה ורשמה הכול במחברת.
כשיצאו, ניסים הביט לאחור ואמר: "מצילת חיים, כן. הורסת ארוחות, גם כן."
מאז נשאר הכינוי. בבית החולים ידעו שאם מישהו צועק במסדרון "מי חלה פה?", ד"ר מיכל לאפו תופיע מיד.
ואם זה ניסים בן שושן, היא תופיע עם בדיקות דם ובלי בורקס.
