בחתונה של בת דודתה, מירה צאבי הושבה בשולחן 14, שנודע במשפחה בשם הלא רשמי "אולי מפה יצא משהו".
לימינה ישב רופא שיניים גרוש שאמו מילאה עבורו את הצלחת. לשמאלה ישב בחור בשם עופר, שבמשך עשרים דקות הסביר למה הוא "לא מאמין בתוויות", ואז ביקש לדעת אם מירה מחפשת קשר רציני.
מירה הייתה בת שלושים ושמונה, רווקה, ומרוצה מחייה במידה שהרגיזה את כולם. הייתה לה דירה קטנה בחיפה, עבודה כעורכת לשון, שתי חברות קרובות ומנוי לתיאטרון שלא דרש ממנה להכיר את ההורים שלו. ובכל זאת, בכל אירוע משפחתי התייחסו אליה כאילו היא מזוודה שנשכחה במסוע.
כשיצאה לרחבת הריקודים, דודתה תקווה חסמה אותה עם בחור גבוה בחולצה סגולה.
"מירה, תכירי את אייל. הוא עובד בביטוח."
"איזה ביטוח?" שאלה מירה.
"כל הסוגים," אמר אייל. "אבל אני אישית מאמין שצריך להתכונן לגרוע מכול."
הוא דיבר עוד שבע דקות על אובדן כושר עבודה. מירה השתכנעה שזה כבר קורה לה.
למחרת פתחה קבוצת הווטסאפ המשפחתית בקמפיין. אחת שלחה מספר של אלמן "צעיר ברוחו". אחרת הציעה מורה לנהיגה בן חמישים ושתיים, בצירוף ההמלצה: "יש לו רכב". אמה של מירה התקשרה לשאול אם היא פסלה גם את אייל.
"לא פסלתי," אמרה מירה. "פשוט לא הגשתי תביעה."
בערב, מתוך תסכול, פתחה מחברת וכתבה בראש הדף: "מי רצה בי?"
היא התכוונה לערוך רשימה מסודרת. לא של מחזרים — של כל האנשים שטענו בשמה שמישהו מתאים לה. בתוך שעה הופיעו שם עשרים ושלושה שמות, ובהם הספרית של אמה, השכן מקומה שלישית ורוקח שראה אותה פעם קונה סירופ לשיעול והחליט שיש לה "פנים של בית".
מירה צילמה את הדף ושלחה לחברתה יעל. יעל, מפיקת פודקאסטים קטנה אך עקשנית, התקשרה מיד.
"זה שם."
"של מה?"
"של ערב סיפורים. רווקים ורווקות יספרו על השידוכים הגרועים שסידרו להם."
מירה הסכימה בתנאי אחד: בלי עצות מהקהל.
הערב הראשון נערך בבית קפה שכונתי. הגיעו שלושים איש. אחד סיפר שאחותו שידכה לו אישה רק משום ששניהם הרכיבו משקפיים. אחרת תיארה דייט עם גבר שהביא טבלת אקסל לחלוקת מטלות עוד לפני שהזמינו שתייה. מירה עלתה אחרונה וסיפרה על אייל מהביטוח.
"אחרי השיחה איתו," אמרה, "הבנתי שאני לא מפחדת להישאר לבד. אני מפחדת להישאר איתו בלי כיסוי."
הערב הפך לאירוע חודשי בשם "מי רצה בי". מירה הנחתה אותו ביובש, עצרה מספרים שחרגו מהזמן וסירבה לכל ניסיון להפוך את המקום לשוק היכרויות. דווקא משום כך אנשים התחילו להכיר שם. לא בלחץ, לא לפי גיל ולא מפני שלשניהם הייתה דודה בשם תקווה.
כעבור שנה מירה עדיין הייתה רווקה.
בארוחת החג שאלה אותה דודתה אם לפחות יצא לה משהו מכל הערבים האלה.
"בהחלט," אמרה מירה. "כרטיסים נמכרים מראש."
אמה נאנחה.
מן המטבח נשמע אביה אומר בגאווה לאורחים: "הבת שלנו מבוקשת מאוד."
מירה הרימה גבה.
סוף־סוף המשפחה דייקה.
