מיקה ראלי

במסעדת "המרפסת" לא קראו למלצרים בשמות. קראו להם באמצעות תנועות ידיים שנעו בין נפנוף מנומס לבין איתות של אדם התקוע על אי בודד.

מיקה הייתה המלצרית החרוצה ביותר במשמרת. היא זכרה מי ביקש בלי בצל, מי אלרגי לשומשום ומי טען שהוא אלרגי לחשבון. כשהמטבח התעכב, מיקה הרגיעה לקוחות. כשהמדפסת נתקעה, היא כתבה הזמנות ביד. וכשנשברה כוס, היא כבר הגיעה עם מטאטא לפני שהכוס עצמה הבינה מה קרה.

הבעיה הייתה שמיקה הגיבה לכל קריאה.

"סליחה!"

"כן?"

"לא לך."

"מלצרית!"

"אני כאן."

"התכוונו לבחור."

"מי הזמין קולה?"

מיקה הסתובבה עם שלוש כוסות על מגש. "מי קרא לי?"

בתחילת הקיץ נכנס למסעדה מנהל חדש בשם ארז, אדם שהאמין שטבלת אקסל יכולה לפתור גם בעיות כוח אדם וגם רגשות. הוא שם לב שמיקה צועדת בערב אחד כמעט עשרים קילומטרים, מחציתם לשולחנות שלא ביקשו אותה.

"את חייבת להפסיק לענות לכל רעש," אמר לה.

"ואם באמת צריכים אותי?"

"יש כאן עוד מלצרים."

מיקה הסתכלה סביב. אחד המלצרים צילם קינוח לרשתות, שני ניסה לפתוח בקבוק עם מפתח, ושלישי ניהל משא ומתן עם שולחן שבע על משמעות המילה "עשוי".

"נכון," אמרה, "אבל יש גם עבודה."

ארז החליט לחלק את המסעדה לאזורים. מיקה קיבלה את המרפסת, תומר את האולם ונועה את החדר הפרטי. על הנייר זה היה מושלם. במציאות, תומר נעלם בכל פעם שהמטבח הוציא מנה כבדה, ונועה הייתה משוכנעת שחדר פרטי פירושו שגם השירות פרטי ממנה.

מיקה המשיכה להתרוצץ.

ערב אחד נערכה במקום ארוחת פרישה לשופטת מחוזית. ארבעים אורחים הגיעו יחד, ובדיוק כשהוגשה המנה הראשונה קרסה מערכת ההזמנות. המדפסת חדלה לעבוד, המסכים קפאו וארז עמד ליד הקופה ולחש: "לא לגעת בכלום", כאילו מדובר באתר עתיקות.

מיקה לקחה מחברת, חילקה לכל מלצר טווח שולחנות והודיעה למטבח בקול מה יוצא ולאן. במשך שעה היא ניהלה את המסעדה כמו פקחית טיסה, רק עם יותר רוטב פטריות.

"שולחן שתים-עשרה, שתי מנות דג!"

"מי ביקש סכין?"

"מי קרא לי?"

בכל פעם ששאלה, מישהו אחר ענה. הטבח, לקוח, מלצר או ארז. לקראת הקינוח כבר צחק כל החדר בכל פעם שהמשפט נשמע, אבל השירות התקדם, המנות הגיעו חמות ואפילו השופטת קיבלה עוגה בלי שהנר נפל לה לתיק.

בסוף הערב ביקשה השופטת לדבר עם האחראית.

ארז התקרב מיד וסידר את החולצה.

"לא אתה," אמרה. "הבחורה שרצה כל הערב ושאלה מי קרא לה."

מיקה ניגשה בחשש.

השופטת הודתה לה והציעה לערוך במסעדה גם את מסיבת יום ההולדת שלה. "בתנאי שאת מנהלת את האירוע."

למחרת תלה ארז לוח חדש ליד המטבח:

"מיקה ראלי - אחראית משמרת."

מתחתיו הוסיף תומר בטוש:

"מי קרא לי - שירותי אירוח."

מיקה רצתה למחוק את זה, אבל בתוך שבוע לקוחות כבר התקשרו וביקשו להזמין אירוע אצל "מי קרא לי". אחרי חודש היא וארז החליטו להפוך את הכינוי לשם הרשמי של שירות האירועים במסעדה.

ביום שבו התקינו את השלט החדש, מיקה עמדה בחוץ ובחנה אותו:

"מי קרא לי - אירועים בניהול מיקה ראלי."

מאחוריה צעק הטבח: "מיקה!"

היא הסתובבה מיד. "כן?"

"לא קראתי לך. רציתי לראות אם השלט עובד."