בשעה שבע ועשרים בבוקר מצאה ד"ר מירה צח מעטפה חומה על שולחנה במכון לקרימינולוגיה משטרתית. על המעטפה נכתב בטוש אדום: "למירה בלבד. דחוף."
בתוכה הייתה הזמנה להרצות בכנס הארצי לחקירות פליליות, ומתחת לכותרת "שם ההרצאה" נשאר קו ריק.
מירה הייתה קרימינולוגית מצוינת ואישה שלא בזבזה מילים. היא ידעה להסביר מניע לרצח בשישה משפטים, פרופיל אישיות בארבעה, ואת התנהלות אגף התקציבים במילה אחת שלא התאימה לכנס מקצועי.
הבעיה הייתה שהכנס דרש כותרת קליטה.
"הרצאה טובה לא צריכה כותרת קליטה," אמרה לסגן־ניצב ברוך שלו, הממונה עליה. "היא צריכה ממצאים."
"הנהלת הכנס חושבת אחרת," אמר ברוך. "בשנה שעברה ההרצאה הכי מבוקשת נקראה 'עקבות או לא להיות'."
מירה הביטה בו בשתיקה ממושכת.
"גם אני הצטערתי," הודה.
נושא ההרצאה שלה היה שיטת תשאול חדשה שפיתחה. במקום להטיח בחשוד מיד את הראיות, היא ביקשה ממנו לתאר בפרטי פרטים יום רגיל. רוב האנשים, גילתה, מתכוננים לשקר על הפשע, אבל לא על השעה שבה כביכול קנו בורקס. דווקא שם הם מסתבכים.
במשך שבוע הציעו לה עמיתיה שמות.
"השקר נמצא בפרטים."
"בורקס, בלוף ואליבי."
"שתיקת הקרואסון."
מירה פסלה את כולם. את האחרון פסלה פעמיים, ליתר ביטחון.
ביום חמישי נכנסה למשרדה רותי, המזכירה החדשה של המכון, וביקשה את טופס ההרצאה. רותי עבדה קודם בעירייה והאמינה שכל בעיה אנושית יכולה להיפתר בעזרת חותמת, קלסר ולחץ מתון.
"אין עדיין שם," אמרה מירה.
"אז אי אפשר להגיש."
"מצוין."
"לא מצוין. המועד נסגר בארבע."
באותו רגע התקשר חוקר מתחנת יפו להתייעץ על תיק. הוא התחיל בתיאור ארוך של שכנים, ירושה, חניה כפולה וסכסוך סביב עציץ לימון. מירה הקשיבה שתי דקות, עצרה אותו ושאלה:
"מי רצח?"
רותי, שעמדה ליד השולחן עם עט מעל הטופס, כתבה את שתי המילים בשורה הריקה.
"לא אלייך," אמרה מירה.
רותי כיסתה את הכותרת בכף ידה. "כבר כתבתי בעט."
"יש טיפקס."
"על מסמך רשמי?"
רותי נשמעה כאילו מירה הציעה להעלים ראיות.
הטופס נשלח.
כעבור חודש הגיעה מירה לכנס וגילתה אולם מלא עד אפס מקום. על המסך מאחוריה הופיע:
מי רצח?
ד"ר מירה צח, קרימינולוגית משטרתית
אנשים צילמו את השקופית עוד לפני שהתיישבה. אחד המארגנים לחץ את ידה בהתלהבות ואמר שהכותרת מבריקה: גם שאלה חקירתית, גם השם שלה, גם תחושת דחיפות.
מירה עלתה לדוכן, הביטה בקהל ואמרה:
"הכותרת היא טעות מנהלית. לכן היא גם הדוגמה הראשונה בהרצאה: אנשים נוטים לחפש כוונה מתוחכמת במקום שבו מישהו פשוט לא הסכים להשתמש בטיפקס."
הקהל צחק, ואז השתתק. במשך ארבעים דקות היא הסבירה כיצד פרטים שוליים חושפים סתירות. בסיום הציגה תמליל חקירה שבו חשוד זכר במדויק איפה היה בליל הרצח, אבל לא ידע לומר אם שילם במזומן או באשראי על אותו בורקס מפורסם. הוא נשבר בשאלה השלישית.
ההרצאה הפכה מבוקשת בתחנות משטרה, באוניברסיטאות ובקורסי חוקרים. בכל פעם שהזמינו אותה ביקשו את "מי רצח". מירה ניסתה פעם לשנות את השם ל"כשלים קוגניטיביים בבניית אליבי", ושלושה מארגנים התקשרו לבדוק אם זו הרצאה אחרת.
לבסוף ויתרה.
שנים אחר כך, כששאלו אותה מאיפה הגיע השם, היא תמיד נתנה אותה תשובה:
"מחקירה שלא ניהלתי, כותרת שלא בחרתי ומזכירה אחת שלא מתקנת מסמכים רשמיים."
