במשטרת ישראל קראו לעמית "החבלן היחיד שמסוגל לחשוד גם בכריך".
לא מפני שפחד מפיצוצים. עמית דווקא היה רגוע ליד מטענים. מה שהדאיג אותו היו הדברים שאנשים אמרו עליהם שאין מה לדאוג.
כשהגיע לזירה, המשפט "זה בטח כלום" גרם לו להתרחק שני צעדים. אם מישהו הוסיף "בדקתי בעצמי", עמית כבר ביקש לסגור את הרחוב.
יום אחד הוזעק לתחנת רכבת בעקבות מזוודה נטושה. השוטרים פינו את הרציף, הכלבן סרק את האזור, ומנהל התחנה ניגש לעמית בדאגה.
"אתה חושב שיש בפנים מטען?"
"אני חושב שיש בפנים משהו שמישהו ארז," אמר עמית. "בשלב הזה, זה כל מה שהראיות מאפשרות."
עמית לבש את חליפת המיגון, התקדם באטיות ושלח אל המזוודה רובוט. בצילום הרנטגן נראו חוטים, קופסה מלבנית ושלושה גלילים.
הוא הורה להרחיב את החסימה.
כעבור חצי שעה הופיע בריצה בחור מבוהל בשם ליאור. הוא טען שהמזוודה שלו ושבתוכה ציוד למסיבת יום הולדת: רמקול, כבלים ושלושה תותחי קונפטי.
"אני יכול לפתוח ולהראות לכם," הציע ליאור.
"לא," אמר עמית.
"למה?"
"כי אם אתה טועה, יהיה קשה מאוד להמשיך את השיחה."
הרובוט פתח את המזוודה מרחוק. בפנים אכן היו רמקול, כבלים ותותחי קונפטי. השוטרים נשמו לרווחה. ליאור צחק.
"אמרתי לכם שאין שם כלום."
עמית הרים גבה. "יש שם שלושה מתקנים שמפזרים פיסות נייר באמצעות לחץ."
"זה קונפטי."
"נכון. וגם קונפטי צריך יחס מקצועי."
האירוע היה אמור להסתיים שם, אלא שבזמן שהרובוט הזיז את המזוודה, אחד התותחים נלחץ. פיצוץ קטן נשמע, וענן של ניירות זהב כיסה את עמית מכף רגל ועד קסדה.
צלם מקומי תפס בדיוק את הרגע שבו החבלן הקפוא עמד במרכז הרציף, עטוף בחליפת מיגון ומנצנץ כמו חתן שלא אישר את רשימת המוזמנים.
התמונה פורסמה באתר החדשות העירוני תחת הכותרת: "עמית פוצץ את התחנה".
עמית התקשר לעורך.
"לא פוצצתי את התחנה."
"ברור," אמר העורך. "זאת כותרת."
"גם כותרת יכולה ליצור בהלה."
"נכתוב הבהרה."
למחרת פורסמה הבהרה קטנה: "התחנה לא פוצצה. עמית כן."
הכינוי נדבק אליו. במסדרונות התחנה קראו לו עמית פוצץ, תחילה בצחוק ואחר כך מתוך הרגל. אפילו מפקד המחוז השתמש בו פעם בקשר, ומיד העמיד פנים שהייתה הפרעה בתדר.
עמית התנגד במשך חודשים. הוא שלח מיילים, תיקן טפסים וביקש מהדוברות לא להדפיס את הכינוי על ספל הפרישה של הכלבן הוותיק. דבר לא עזר.
בסוף נכנע, אבל בתנאי אחד: בכל פעם שמישהו קרא לו "עמית פוצץ", היה עליו להסביר בקול רם מה בדיוק התפוצץ.
רוב האנשים הפסיקו.
רק ליאור, בעל המזוודה, המשיך לשלוח לו בכל יום הולדת סרטון של תותח קונפטי. עמית צפה תמיד מרחוק, בלי קול, ורק לאחר שבדק שהטלפון אינו מתחמם.
