במסיבות של יום חמישי במועדון "המרתף", כולם הכירו את עמית. לא מפני שהיה הרקדן הטוב ביותר, וגם לא מפני שהתלבש באופן יוצא דופן. להפך: עמית הגיע תמיד בחולצה מכופתרת עד הכפתור הלפני אחרון, כאילו יצא לרגע מישיבת ועד בית וגילה במקרה מכונת עשן.
הייחוד שלו היה אחר. הוא לא היה מסוגל לראות מסיבה מדשדשת.
אם הרחבה התרוקנה, עמית היה נדרך. אם שלושה אנשים עמדו ליד הבר ודיברו על מחירי שכירות, הוא ראה בכך מצב חירום. פעם הפסיק באמצע פלירטוט מוצלח רק מפני שהתקליטן השמיע שני שירים איטיים ברצף.
"אתה לא יכול פשוט ליהנות?" שאל אותו יואב, חברו הטוב.
"אני נהנה," אמר עמית, וסקר בדאגה את הרחבה. "אבל הם לא."
ערב אחד נערכה במועדון מסיבת התרמה למרכז קהילתי גאה. המארגן הבטיח ערב בלתי נשכח, אך בשעה אחת־עשרה כבר היה ברור שהדבר היחיד שאנשים יזכרו הוא את התור לשירותים. מערכת התאורה קרטעה, התקליטן הסתכסך עם בעל המועדון, ועל הבמה עמד המנחה וניסה להלהיב את הקהל באמצעות הגרלה של סלסילת טיפוח.
עמית החליט להתערב.
הוא שכנע את בעל המועדון לתת לו עשרים דקות. הוא הזיז שני שולחנות שחסמו את הרחבה, ביקש מהברמנים להפסיק לערום כוסות ברעש בזמן השירים, והעביר לתקליטן פתק ובו שלוש מילים: "בלי בלדות בבקשה."
זה עזר מעט. אנשים התקרבו לרחבה, אך עדיין רקדו בזהירות, כאילו כל אחד מהם מחכה שמישהו אחר יקבל החלטה רשמית.
ואז עמית עלה על הבמה.
"ערב טוב," אמר למיקרופון. "אני רואה שיש כאן הרבה גברים שבילו שעה וחצי בבחירת חולצה, ועכשיו מפחדים לקמט אותה."
הקהל צחק.
"מי שבא לרקוד - שירקוד. מי שבא לעמוד ליד הקיר - לפחות שיחזיק אותו ישר."
מישהו משך את יואב לרחבה. עוד זוג הצטרף. עמית ירד מהבמה והתחיל לרקוד באמצע, לא באופן מרשים במיוחד, אבל במסירות של אדם שמנסה להניע רכב תקוע בדחיפה. בכל פעם שמישהו נעצר, הוא מחא לו כפיים כאילו חזר מפציעה.
בתוך דקות הרחבה התמלאה. התרומות התחילו לזרום, בעיקר מפני שעמית הכריז שכל מי שתורם מעל חמישים שקלים רשאי להקדיש שיר, וכל מי שמקדיש בלדה חייב לתרום שוב כדי לבטל אותה.
למחרת העלה המועדון תמונה מהערב. עמית הופיע בה על הבמה, זרוע אחת באוויר, ומתחת נכתב: "תודה לעמית רומם, האיש שהרים את הערב."
בתגובות מישהו כתב: "בקיצור, המתרומם."
הכינוי נדבק מיד.
עמית מחה במשך שבוע. הוא טען שיש בו כפילות מיותרת, חוסר דיוק דקדוקי וסיכון ממשי שאמו תשאל שאלות. המחאה הסתיימה כשהוזמן להרים מסיבה נוספת, הפעם בתשלום.
מאז, כשהערב היה חלש, בעלי מועדונים לא ביקשו עוד תקליטן טוב יותר או תקציב גדול יותר.
הם פשוט בדקו אם עמית רומם פנוי בחמישי.
