במשך שנים טען נתן ליבוקס שהוא נעשה מתאגרף בגלל חוש צדק מפותח.
אחיו הגדול, אבי, טען שזה מפני שנתן לא ידע להפסיד בשקט אפילו בהגרלה של ועד הבית.
שניהם צדקו.
נתן גדל מעל מאפייה קטנה בחולון. הוא היה ילד רזה, מנומס ועקשן באופן שהתיש מבוגרים. אם המורה אמרה שהשיעור נגמר, נתן היה מצביע ושואל מי בדיוק קיבל את הסמכות להחליט. אם אביו ביקש שיוריד את הזבל, הוא הוריד אותו — אך תחת מחאה רשמית, בשני עותקים.
בגיל שש־עשרה הגיע למתנ״ס כדי להירשם לחוג צילום. הוא רצה להרשים את דפנה מכיתה י׳2, ששאלה פעם אם יש לו צד אמנותי.
במסדרון פגש את ליאור בוקס, מדריך האגרוף החדש, שסחב שק אימונים כבד.
״אתה נתן?״ שאל ליאור.
״כן.״
״מצוין, תן לי בוקס.״
ליאור התכוון לקופסת קרטון שהייתה מונחת ליד רגלו. נתן, שכבר היה לחוץ מהאפשרות לפתח צד אמנותי, נתן אגרוף חלש בשק.
ליאור הביט בשק, אחר כך בנתן.
״למה עשית את זה?״
״אמרת.״
״אמרתי תן לי בוקס.״
״זה מה שעשיתי.״
״התכוונתי לבוקס. לקופסה.״
נתן הרים אותה והגיש לו.
״יכולת לדבר ברור.״
ליאור נעלב בשם השפה העברית והזמין אותו להיכנס לזירה לחמש דקות. לא כדי להעניש אותו, הסביר, אלא כדי ללמד אותו שיש הבדל בין ויכוח לבין מצב שבו האדם שמולך לובש כפפות.
בתוך דקה נתן חטף שלוש מכות, דרך לעצמו על השרוך ונפל בלי שאיש נגע בו. כשקם, אפו דימם מעט וגאוותו דיממה בכמויות מסחריות.
״מחר אני חוזר,״ אמר.
״בשביל הקופסה?״ שאל ליאור.
״בשבילך.״
נתן חזר בכל יום. לא היה לו כוח טבעי, וגם לא מהירות יוצאת דופן, אבל היה לו כישרון נדיר לזכור עלבון. ליאור לימד אותו עבודת רגליים; נתן התאמן עד שסוליות נעליו נפתחו. ליאור לימד אותו הגנה; נתן ביקש מכל אחיו לזרוק עליו גרביים מגולגלות בזמן ארוחת הערב. אמו הפסיקה את התרגיל אחרי שכדור גרביים נחת במרק.
בתחרות הראשונה הכרוז קרא בטעות: ״נתן לי בוקס״.
הקהל צחק. יריבו צחק יותר מדי, ובסיבוב השני גילה שנתן דווקא השתפר מאוד מאז השק.
הכינוי נשאר.
שנים אחר כך, כשנתן כבר זכה באליפות הארץ ונשלח לקרב בינלאומי, עיתונאי שאל אם השם מפחיד יריבים.
״להפך,״ אמר נתן. ״הם מגיעים עם ציפיות מאוד ברורות.״
ליאור בוקס המשיך לאמן אותו כל הקריירה. לפני כל קרב היה מגיש לו קופסת קרטון קטנה ובה תחבושות, מגן שיניים וחטיף תמרים.
״נתן,״ היה אומר, ״קח בוקס.״
זו הייתה הבדיחה היחידה שנתן הסכים להפסיד לה.
