לפני שקראו לו גילגול, קראו לו גיל גול, והוא התעקש שיש הבדל.
"גיל זה השם הפרטי," הסביר לכל מי ששאל, "וגול זה שם המשפחה."
"ברור," היו עונים, "אז גילגול."
"לא. שתי מילים."
הוויכוח הזה ליווה אותו מאז בית הספר, אבל רק בקרקס הנודד "כוכב הדרום" הוא הפך לבעיה מקצועית.
גיל היה אקרובט גמיש באופן כמעט מעליב. הוא יכול היה להתקפל לתוך מזוודה, לעבור דרך חישוק בגודל של צלחת הגשה ולשרוך לעצמו נעליים בלי להתכופף, באמצעות הרגל השנייה. למרות הכישרון, הוא לא קיבל קטע משלו. מנהל הקרקס, ראובן ברנר, טען שלגיל חסר משהו שהקהל יכול לזכור.
"יש לי תרגיל שבו אני מתגלגל משולחן, תופס טרפז ברגליים ונוחת בתוך כיסא," אמר גיל.
"מצוין," ענה ראובן. "ואיך קוראים לך?"
"גיל גול."
ראובן שתק.
"שתי מילים," הוסיף גיל.
"אתה רואה? אפילו השם שלך דורש חזרה גנרלית."
ההזדמנות הגיעה כשהאקרובט הראשי נקע את הקרסול שעה לפני הופעה בבאר שבע. ראובן הסכים לתת לגיל שבע דקות למלא את הזמן. לא מפני שסמך עליו במיוחד, אלא מפני שכל שאר האמנים כבר הופיעו באותו ערב, והקוסם סירב לצאת שוב בטענה שהקהל התחיל להבין איפה היונה.
מאחורי הקלעים גיל גילה שהחישוק הגדול שלו נשאר במשאית השנייה, שכבר נסעה לאשקלון. במקום לבטל, הוא שינה את הקטע. הוא לקח כיסא, מזוודה וחבל כביסה ששימש לתליית תלבושות. במשך שבע דקות הוא ניסה להגיע מצד אחד של הבמה לצד השני בלי שכפות רגליו ייגעו ברצפה.
זה לא נראה אלגנטי.
זה נראה כמו אדם שמנסה להימלט מדירה בזמן שהוא עדיין מקפל אותה.
הקהל התפקע מצחוק. גיל טיפס על הכיסא, השתחל דרך המשענת, נתלה בחבל, איבד גרב, מצא אותה בתוך המזוודה ולבסוף נחת בתוכה בדיוק כשהתזמורת סיימה. לרגע השתרר שקט. אז ילדה בשורה הראשונה צעקה:
"עוד גילגול!"
הקהל הצטרף. "גילגול! גילגול!"
גיל הוציא את הראש מהמזוודה ורצה לתקן אותם, אבל ראובן כבר דחף אותו בחזרה לבמה.
למחרת הופיעה בתוכנייה שורה חדשה: "גילגול — האיש שמגיע לכל מקום בדרך הארוכה ביותר."
גיל מחה. הוא טען שזה שם ילדותי, שהקהל לא ייקח אותו ברצינות ושאמו השקיעה שנים בהפרדה בין השמות. ראובן הציע פשרה: אם במשך שלוש הופעות אנשים יזכרו את "גיל גול" יותר טוב, השלט יוחלף.
אחרי ההופעה השלישית עמד גיל ליד היציאה ושאל צופים איך קוראים לו.
"גילגול," אמר הראשון.
"הבחור מהמזוודה," אמרה אישה אחת.
"ההוא בלי הגרב," אמר ילד.
רק קשיש אחד אמר בביטחון: "גיל גול."
גיל חייך בניצחון.
"שתי מילים?" שאל.
"לא יודע," ענה הקשיש. "לא הבאתי משקפיים."
גיל שמר את שם הבמה. שנים אחר כך, כשכבר הופיע באולמות גדולים, ראובן שאל אם עדיין מפריע לו שאנשים מחברים את שמו.
"להפך," אמר גיל בעודו מתקפל לתוך ארגז קטן. "זה הדבר היחיד בי שהם הצליחו לחבר כמו שצריך."
