גיל יוטינה לא תכנן להפוך לעורף הראשים המפורסם ביותר בצרפת. הוא תכנן להיות נגר.
ליתר דיוק, נגר של שרפרפים.
אביו בנה ארונות, אחיו בנה שולחנות, אבל גיל האמין שהעתיד שייך לרהיטים שאפשר להרים ביד אחת. בגיל עשרים ושש כבר ניהל בפריז סדנה קטנה בשם "יוטינה ובניו", אף שלא היו לו בנים, שותפים או סיבה טובה לרבים.
המהפכה הצרפתית פגעה בעסק.
אנשים עדיין רצו לשבת, כמובן, אבל איש לא רצה להיתפס קונה שרפרף חדש בזמן שהשכנים אכלו קליפות תפוחי אדמה. גיל שרד מתיקון דלתות, בניית ארגזים וחיזוק במות לנואמים נלהבים. רוב הנואמים היו כבדים מהצפוי, בעיקר מפני שנשאו עליהם שלושה אקדחים ודעות מוצקות.
יום אחד הגיע לסדנה פקיד ממשרד המשפטים.
"אנחנו זקוקים למתקן ממשלתי," אמר.
"ארון?"
"לא."
"שולחן?"
"גם לא."
"שרפרף?"
הפקיד היסס. "מבחינה מסוימת, משתמשים בו פעם אחת."
המדינה חיפשה דרך אחידה ומהירה לבצע הוצאות להורג. עד אז, איכות העריפה הייתה תלויה במיומנות התליין, במצב הגרזן ובמידת שיתוף הפעולה של הנידון. היו ימים שבהם כל שלושת הגורמים הגיעו לעבודה במצב רוח רע.
גיל קיבל את החוזה מפני שהיה זול, זמין, ובעיקר היחיד ששאל אם יש שרטוטים במקום לנאום על חירות.
הדגם הראשון היה אסון הנדסי. המסילה נתקעה בגלל לחות, הלהב נטה שמאלה, והמסגרת רעדה בכל הפעלה. בניסוי על שק כרוב היא חתכה רק את החבל שהחזיק אותו.
"זה לא מספיק חד," אמר הפקיד.
"זה מספיק חד," השיב גיל. "המסגרת מפחדת ממנו."
במשך שבועיים הוא שינה את זווית הלהב, הוסיף משקולות והחליף את קורות האורן באלון. הוא בדק כל גרסה על דלעות שקנה בשוק. הירקן העלה מחירים כשגילה שהממשלה משלמת, וגיל איים להוסיף אותו לרשימת הניסויים. המחיר ירד מיד.
המתקן המשופר פעל היטב, אבל גיל לא היה מרוצה.
"הוא נראה חגיגי מדי," אמר. "הקהל יחשוב שמדובר בבידור."
"יש קהל של אלפיים איש בחוץ," הזכיר לו הפקיד.
"זו בדיוק הבעיה."
גיל צבע את המסגרת באפור, הסיר עיטורים שהציע משרד הטקסים ואף סירב להתקין לוחית מוזהבת. מבחינתו זו הייתה מכונה מנהלית: כמו מכבש דפוס, רק עם פחות הזדמנויות לתיקון שגיאות.
בהפעלה הרשמית הראשונה שאל נציג העירייה כיצד יש לרשום את המתקן בפרוטוקול.
"מכונת העריפה של האזרח יוטינה," הציע הפקיד.
"ארוך מדי," אמר נציג העירייה. "הציבור לא יזכור."
מן הקהל צעק מישהו: "תנו לגיל יוטינה לטפל בזה!"
עיתונאי שעמד ליד הבמה רשם במחברתו: "גיליוטינה". כך, כמילה אחת. הוא היה משוכנע שזה שם המכונה ולא שם הנגר, ובעיתון של הבוקר כבר הופיעה הכותרת: "הגיליוטינה החדשה פועלת ללא דופי".
תוך שבוע כולם השתמשו בשם.
גיל הגיש בקשה רשמית לתיקון, אך משרד המשפטים דחה אותה בנימוק שהשם כבר הודפס על אלפיים טפסים, ושלרפובליקה אין תקציב לעוד דיו.
הוא ניסה לחזור לשרפרפים. זה לא הצליח. בכל פעם שהציג דגם חדש, הלקוחות הביטו ברגלי העץ ושאלו אם משהו אמור ליפול מלמעלה.
לבסוף סגר את הסדנה ועבר לכפר קטן, שם בנה כיסאות נדנדה עד סוף ימיו. על כל כיסא חרט את שמו המלא, באותיות גדולות וברורות.
איש לא טעה שוב.
איש גם לא קנה.
