במשחק החוץ נגד רמת השרון, בקי דרור כדררה במשך ארבעים ושבע שניות בלי להתקדם אפילו מטר.
היא לא נתקעה. היא חיכתה.
המאמנת שלה, ענת, עמדה על הקווים וצעקה:
״בקי, תעשי כבר משהו!״
״אני עושה,״ בקי ענתה, בלי להפסיק להעביר את הכדור מיד ליד. ״אני בודקת למי מהן נגמרת הסבלנות.״
התשובה הייתה: לכולן.
השומרת שמולה ניסתה לחטוף מוקדם מדי, שחקנית נוספת הגיעה לעזור, ובקי מסרה כדור פשוט לסנטרית שנותרה לבד מתחת לסל. שתי נקודות. שום מהלך מרהיב, שום קפיצה דרמטית. רק ארבעים ושבע שניות שבהן חמש שחקניות יריבות איבדו בהדרגה את אמונתן באנושות.
כך בקי שיחקה.
היא לא הייתה הגבוהה בליגה, לא המהירה ביותר, ובוודאי לא זו שהצטלמה הכי טוב בפוסטר הקבוצתי. בצילום הרשמי הראשון שלה היא מצמצה בדיוק ברגע הלא נכון ונראתה כאילו היא חושדת בצלם בהעלמת מס. אבל בכדור ביד היה לה כישרון נדיר: היא ידעה לגרום למגינה להחליט לבד החלטה גרועה.
בקי למדה את זה בילדות, במגרש האספלט ליד המתנ״ס. אחיה הגדולים לא מסרו לה כי הייתה קטנה מהם, ולכן בכל פעם שהצליחה להשיג את הכדור, סירבה להיפרד ממנו. היא כדררה בין ספסלים, סביב פח אשפה, ולפעמים עד שאמה פתחה את החלון וצעקה שהאוכל מתקרר.
״עוד רגע!״ בקי הייתה עונה.
הרגע נמשך בדרך כלל עשרים דקות.
כעבור שנים, בליגת העל, ההרגל הזה הפך לשיטה. בקי בחנה מגינות כמו שאנשים בוחנים אבוקדו: לחיצה קטנה ימינה, היסוס שמאלה, ואז החלטה אם להמשיך או לוותר ולחפש אחד אחר.
לא כולן העריכו את זה. נועה קפלן, הרכזת היריבה הקבועה שלה, טענה בריאיון שבקי ״מכדררת בלי מטרה״.
בקי גזרה את המשפט מהעיתון והדביקה אותו בתוך הארונית.
במשחק הבא ביניהן היא ביקשה לשמור על נועה בעצמה. במשך שלושה רבעים לא קרה משהו מיוחד. נועה קלעה, בקי מסרה, הקהל אכל בייגלה בכמות שהייתה יכולה להיחשב למפעל תעשייתי.
שתי דקות לסיום, בשוויון, בקי קיבלה את הכדור.
נועה התכופפה מולה ואמרה: ״נו, לאן הפעם?״
״אין לי מושג,״ בקי אמרה.
זו הייתה אמת, אבל נועה חשבה שזה תרגיל פסיכולוגי. היא נסוגה חצי צעד. בקי הבחינה ברווח, חדרה לסל והוציאה עבירה. אחרי המשחק שאל אותה כתב מקומי איך תכננה את המהלך.
״לא תכננתי,״ אמרה בקי. ״פשוט כדררתי עד שהופיעה דרך.״
הכתב כתב בכותרת: ״בקי דרור מצאה חופש בכדרור״.
למחרת, מנהל הקבוצה תלה באולם כרזה חדשה: ״בכידרור עם בקי דרור״. האות יו״ד המיותרת נוספה בטעות בבית הדפוס, אבל בקי התעקשה להשאיר אותה.
״זה נראה כמו שם של שיטה,״ אמרה.
מאז כך קראו לסגנון שלה — בכידרור. לא מהלך מסוים, אלא האמנות למשוך זמן עד שהיריבה מתחילה להתווכח עם עצמה.
שנים אחר כך, כשבקי אימנה ילדות במתנ״ס, אחת מהן שאלה כמה זמן מותר לכדרר במקום.
בקי הסתכלה לעבר החלון. אמה, שכבר הייתה סבתא, עמדה שם עם סיר ביד.
״עד שהאוכל מתקרר,״ אמרה בקי.
