בני מוס לא נולד מנומס. להפך. עד גיל שלושים ושבע הוא התייחס לכללי התנהגות כמו להמלצות הגשה על קופסת קורנפלקס: נחמד לדעת, לא מחייב.
הוא דיבר בפה מלא, נכנס למעלית לפני שאנשים יצאו ממנה, ובחתונות היה מזיז כרטיסי הושבה לפי הקרבה למזגן. אמו נהגה לומר שהוא לא אדם רע, רק אדם שהגיע לעולם בלי חוברת הוראות וסירב להוריד אותה מהאינטרנט.
השינוי התחיל כשאחותו, יעל, הודיעה שהיא מתחתנת עם דיפלומט. בארוחת ההיכרות הראשונה עם משפחת החתן, בני שאל את אביו של החתן כמה הוא מרוויח, טבל לחם בכוס המים ולקח הביתה את המלחייה כי חשב שהיא מזכרת.
יעל התקשרה אליו למחרת.
"אתה מגיע לחתונה," אמרה, "רק אם אתה עובר קורס נימוסים."
"כמה זמן?"
"שישה שבועות."
"אני מוכן לא להגיע."
"אמא כבר שילמה."
בני התייצב אצל עדינה רוזנבלום, מורה ותיקה לנימוסים והליכות שפעלה מחדר מעל חנות כלי בית. בשיעור הראשון היא לימדה אותו ללחוץ יד בלי למחוץ אותה. בשני, להמתין עד שכולם מקבלים אוכל. בשלישי, לא לומר למארחת שהמנה שלה "אמיצה".
להפתעתו, בני הצטיין. לא מפני שנהיה עדין, אלא מפני שאהב חוקים. פתאום התברר לו שלכל מצב חברתי יש סדר פעולות: מי נכנס ראשון, איפה מניחים מפית, ואיך מסיימים שיחה בלי לזייף שיחת טלפון מהמשטרה.
"אז נימוסים הם בעצם תמרורים לאנשים," סיכם.
עדינה הביטה בו רגע ואמרה, "זה ניסוח גס, אבל מדויק."
בחתונה הוא היה ללא דופי. הוא החזיק את הדלת לסבתא של החתן, החמיא לאוכל בלי להשוות אותו לשווארמה, ואפילו החזיר את המלחייה. אלא שבמהלך הערב ניגשו אליו בזה אחר זה שלושה קרובי משפחה וביקשו עצה: איך להציג גרושה לבן זוגה החדש, האם מותר לסרב לריקוד, וכמה זמן צריך להקשיב לדוד שמספר על החניה שלו.
בני נתן תשובות מעשיות. קצרות. בלי מילים בצרפתית.
כעבור חודש ביקשה ממנו עדינה להחליף אותה בשיעור אחד. הוא הסכים משום ששילמה במזומן ומשום שרצה להוכיח שאפשר ללמד שימוש נכון בסכין דגים בלי להחזיק סכין דגים.
השיעור הצליח, אבל בפרסום נוצרה בעיה. עדינה כתבה על הלוח בכניסה:
"הערב: נימוסים עבור בני מוס."
היא התכוונה: שיעור נימוסים שמעביר בני מוס. בעל חנות כלי הבית, שקרא את השלט בחיפזון, הדפיס חמישים מודעות בנוסח:
"בנימוס - עם בני מוס, המורה לנימוסים והליכות."
בני רצה לתקן. עדינה עצרה אותו.
"שם קליט," אמרה.
"זה לא מכובד."
"נכון," השיבה, "אבל כל התלמידים כבר נרשמו."
כך נולד בית הספר "בנימוס". בני לימד בו איך להתנצל בלי להסביר במשך עשרים דקות למה בעצם הצד השני אשם, איך לצאת מביקור בזמן, ואיך להעיר למישהו בשקט, מיומנות שאמו טענה שהוא עדיין מלמד רק בתיאוריה.
על דלת הכיתה תלה שלט קטן:
"נא להיכנס אחרי היוצאים."
מתחתיו הוסיף בכתב יד:
"כן, גם אם אתם ממהרים. העולם שרד עד עכשיו בלעדיכם."
