לאלי קופטר הייתה בעיה עם המילה "בלתי אפשרי". לא מפני שלא האמין בה, אלא מפני שבדרך כלל היא הופיעה בתחילת משפט של מפקד, ובסוף אותו משפט אלי כבר היה בדרך למסוק.
ביחידת המבצעים המיוחדים הכירו אותו כטייס שלא שואל אם אפשר לנחות במקום מסוים. הוא שאל מי מדד, באיזה סרגל, והאם הסרגל עבר כיול.
באחד מלילות החורף נקראה היחידה לחלץ צוות תצפית שנתקע על שלוחה צרה. הערפל ירד, הדרך היבשתית נחסמה, ועל המפה נראה שטח הנחיתה בערך בגודל של מפית.
מפקד הטייסת הצביע על התצלום.
"אין שם מקום למסוק."
אלי בחן אותו בשקט.
"יש מקום למסוק."
"איפה?"
"אם מזיזים את העץ."
"זה תצלום אוויר, אלי. אתה לא יכול להזיז עץ מתצלום אוויר."
"נכון," אמר אלי. "נצטרך לטפל בעץ האמיתי."
כוח הקרקע הגיע ראשון וגילה שה"עץ" היה שיח גדול, עקשן וקוצני, שצמח בדיוק במרכז השטח היחיד שהתאים לנחיתה. במשך עשרים דקות ניסו החיילים לעקור אותו. השיח ניצח בהפרש ניכר.
בקשר נשמע קולו של אלי.
"מצב המנחת?"
"מוכן כמעט," ענה מפקד הכוח.
"כמה זה כמעט?"
"אם אתה מסוק קטן, מאוד."
אלי הנמיך בזהירות. הרוטור הרים ענן אבק, ענפים ושקית חטיף שאיש לא הודה בבעלות עליה. הוא ריחף מעל השלוחה, בדק את המרחק מהסלעים והודיע שלא ינחת.
אחד הלוחמים מלמל, "סוף־סוף החלטה נורמלית."
אלי הוסיף: "אני אשאיר גלגל אחד באוויר."
הוא הצמיד שני גלגלים לקרקע המשופעת, השאיר את השלישי תלוי מעבר לקצה והחזיק את המסוק יציב בכוח המנוע. אנשי הצוות נכנסו בזה אחר זה, בלי ציוד מיותר ובלי לשאול שאלות שעלולות לקבל תשובות מקצועיות.
האחרון עלה. המסוק התרומם. השיח נשאר במקום, מרוצה מעצמו.
למחרת ביקש קצין הבטיחות תחקיר מסודר. אלי הציג חישובי משקל, זוויות רוח, מגבלות מנוע ותצלומים. הכול היה תקין, פרט לעובדה שאף אחד בחדר לא רצה שיעשה זאת שוב.
בסיום אמר הקצין: "מבחינה טכנית, מה שביצעת אינו נחשב נחיתה."
אלי הנהן. "גם אני לא הרגשתי שנחתנו."
באותו שבוע הגיע לבסיס כתב צבאי כדי להכין כתבה על היחידה. הוא שמע את הסיפור, ביקש לראיין את הטייס, וקיבל פתק בכתב יד: "אלי קופטר, האנגר 3."
הכתב קרא אותו בקול.
"אלי קופטר?"
המכונאי שישב לידו משך בכתפיו. "כן. הלי קופטר. ככה קוראים לו."
הכתב רשם במחברת את הצליל כפי שהבין אותו. בכתבה שהתפרסמה הופיעה לראשונה המילה החדשה: "הליקופטר" - הכינוי למסוק שמסוגל להגיע למקום שבו מסוקים רגילים מסתכלים על המפה ומבקשים הבהרות.
השם תפס. תחילה ביחידה, אחר כך בחיל, ולבסוף מחוץ לצבא. אלי ניסה להסביר שזה פשוט שמו ושאין סיבה להפוך אותו למונח תעופתי.
איש לא הקשיב.
כמה שנים אחר כך שאל אותו חניך אם הוא גאה בכך שכל העולם קורא למסוק על שמו.
אלי חשב לרגע ואמר:
"לא! הם אפילו לא כתבו את השם שלי נכון."
