כשמתי קיבל לידיו את משמרת הערב בבר "המרפסת", המנהל נתן לו שלוש הוראות: לא להגיש לקטינים, לא לפתוח את בקבוק הוויסקי עם התווית השחורה, ולא לשאול כל לקוח עשרים שאלות.
מתי הקפיד מאוד על שתי ההוראות הראשונות.
הבעיה הייתה שמבחינתו, השאלה "מה תשתו?" הייתה רק תחילתו של תהליך אבחון.
"מה תשתו?" שאל זוג שהתיישב ליד הבר.
"בירה," אמר הגבר.
מתי הנהן. "בהירה או כהה? מרירה או עדינה? מקומית או מיובאת? משהו שמכבד את הערב או משהו שמודה מראש שמחר יום עבודה?"
הגבר הביט בבת זוגו.
"מים."
"בחירה יציבה," אמר מתי, והגיש לו כוס.
מתי היה אדיב באופן שעורר חשד. אם לקוחה הזמינה יין, הוא בירר אם היא חוגגת, מתאוששת, מחכה למישהו או מקווה שאותו מישהו כבר לא יגיע. הוא לא שאל מתוך רכילות; הוא פשוט האמין שלכל מצב רגשי יש משקה מתאים, ולרוב גם פלח תפוז.
בליל חמישי אחד נכנסה לבר קבוצה של עשרים וחמישה עובדי חברת ביטוח, אחרי ערב גיבוש שנכשל כבר בשלב חלוקת תגי השם. המנהל ניגש למתי ולחש:
"פשוט תוציא להם מה שהם מבקשים. מהר."
מתי הביט בקבוצה. חצי רצו בירה, שלושה התווכחו אם מוחיטו הוא קוקטייל או סלט, והמנכ"ל ביקש "משהו ספונטני אבל מוכר כהוצאה".
במקום לרשום הזמנות, מתי הניח על הדלפק ארבע קעריות צבעוניות.
"כל אחד לוקח פתק," הסביר. "כחול למי שעוד יש לו כוח לדבר עם קולגות, ירוק למי שמעמיד פנים, צהוב למי שנשאר רק כי החברה משלמת, ואדום למי שכבר שלח קורות חיים."
בתוך דקה נוצר סדר. מתי הכין ארבעה משקאות גדולים, אחד לכל מצב, עם גרסאות ללא אלכוהול. אפילו המנכ"ל קיבל כוס אדומה, אחרי שטען שהוא "רק מחזיק אותה למישהו".
הערב הסתיים בלי טעויות, בלי תלונות ועם טיפ שהמנהל ספר פעמיים.
למחרת הוא תלה ליד הכניסה לוח קטן: "לא יודעים מה להזמין? מתי יעזור."
זה עבד טוב מדי. אנשים התחילו להגיע במיוחד כדי שמתי יחליט בשבילם. אחת ביקשה משקה לדייט שהיא מתחרטת עליו. אדם מבוגר ביקש משהו שיגרום לו ליהנות מערב קריוקי של גיסו בלי לפגוע בכבד. מתי הכין לו סודה עם ג'ינג'ר והמליץ לשבת קרוב ליציאה.
כעבור חודש ביקש המנהל לשנות את שם הבר. המקום נקרא "המרפסת", אף שלא הייתה בו מרפסת; השם גרם לאורחים לפתוח דלת של מחסן ולצפות בנייר טואלט תעשייתי.
הם ישבו אחרי הסגירה וחיפשו רעיונות.
"צריך שם מזמין," אמר המנהל. "משהו שאנשים שומעים ברגע שהם נכנסים."
בדיוק אז הדלת נפתחה. זוג קבוע הציץ פנימה ושאל אם עוד אפשר להזמין.
מתי חייך אליהם ואמר כהרגלו:
"בטח. מה תשתו?"
המנהל הרים אצבע.
"זה השם."
מתי חשב לרגע. "קצת ארוך."
"פחות ארוך מ'המרפסת שאין בה מרפסת'."
השלט החדש נתלה כעבור שבוע: "מה תשתו". מתחתיו, באותיות קטנות, נכתב: "מתי שתו, ברמן ויועץ לענייני ערב."
לקוחות שאלו אם זו בדיחה על שמו. מתי תמיד הכחיש בנימוס.
אחר כך שאל אותם עשרים שאלות.
