איתי יפתי היה המועמד היחיד בתולדות חברת הביטוח "מגן ומטרייה" שהגיע לשלב הגמר בתחרות עובד השנה בזכות היכולת שלו להפסיק לעבוד בדיוק בזמן.
איתי לא היה עצלן. להפך. הוא היה עובד יסודי, מדויק ואמין, מסוג האנשים שמצרפים לקובץ בשם "סופי" את המילה "באמת". אבל הייתה לו תפיסה ברורה: אם משימה דורשת שמונה שעות, צריך לתת לה שמונה שעות. אם היא דורשת תשע, צריך לבדוק מי תכנן אותה.
המנהלת שלו, רונית, התקשתה לקבל את הגישה הזאת.
"כולנו נשארים היום עד מאוחר," הודיעה לצוות לקראת הביקורת השנתית.
איתי הביט בשעון. "בשביל מה?"
"כדי להראות מחויבות."
"למי?"
"לחברה."
"החברה מגיעה בערב לבדוק?"
רונית לא ענתה. בשש וחצי נשארו במשרד תשעה עובדים, ארבע קופסאות פיצה ושום עבודה שלא הייתה יכולה לחכות לבוקר. בשבע ורבע אחד העובדים פתח גיליון אקסל רק כדי שמסך המחשב יאיר לו את הפנים במחויבות. איתי סיים את הדוח שלו, הניח אותו על שולחנה של רונית והלך הביתה.
כעבור שבוע פרסמה ההנהלה את הקריטריונים לעובד השנה: תפוקה, דיוק, עבודת צוות ו"נוכחות ארגונית בולטת". רונית הייתה בטוחה שאיתי נפסל בסעיף האחרון, אבל מחלקת משאבי אנוש גילתה נתון מביך: הוא טיפל ביותר תיקים מכל אחד אחר, עשה הכי מעט טעויות, ומעולם לא ביקש מעמית לתקן משהו שהשאיר ללילה.
הוא עלה לגמר.
מולו התמודד גדי ממחלקת תביעות, אדם שנהג לשלוח מיילים בשתיים בלילה עם הכותרת "רעיון קטן". רוב הרעיונות היו יכולים להיות הודעה בעשר בבוקר, וחלקם היו יכולים לא להיוולד בכלל.
גדי פתח בקמפיין. הוא תלה ליד מכונת הקפה תמונות שלו עובד בשעות שונות: מול מחשב, ליד מדפסת, פעם אחת אפילו מול שומר הלילה. איתי לא תלה דבר. הוא רק החל לצאת להפסקת צהריים.
העימות הגיע באספת החברה. המנכ"ל ביקש מכל מועמד להסביר במשפט אחד מהי מצוינות בעבודה.
גדי קם ראשון. "מצוינות היא לתת מאה ועשרים אחוז, בכל שעה, בכל יום."
מחיאות כפיים נשמעו בעיקר מההנהלה.
איתי ניגש למיקרופון.
"מצוינות היא לא להזדקק לעשרים האחוזים שלא קיימים."
בחדר השתרר שקט. אחר כך צחק מישהו ממחלקת הנהלת חשבונות, כי שם ידעו בדיוק מה קורה כשמספרים לא קיימים נכנסים לדוח.
איתי זכה בהצבעה, אבל רונית ביקשה ממנו להכין נאום לטקס. במשך שלושה ערבים הוא מחק משפטים כמו "אני נרגש" ו"זהו כבוד גדול", משום שלא הרגיש נרגש והכבוד נראה לו בגודל רגיל.
בטקס עצמו עלה לבמה, קיבל פסלון זכוכית כבד מדי והביט במאה עובדים שחיכו לדבריו.
"איתי יפתי, עובד השנה," הכריז המנכ"ל. "מה יש לך לומר?"
איתי אחז במיקרופון, נשם עמוק ואמר:
"התעייפתי."
למחרת הופיע המשפט על לוח המודעות. בתוך שבוע העובדים כבר קראו לו במסדרון "איתי יפתי, התעייפתי". משאבי אנוש ניסו להפוך את זה לסיסמה בנושא איזון בין עבודה לחיים, והדפיסו מאתיים ספלים עם הכיתוב.
איתי סירב לקחת אחד.
כבר היה לו ספל.
