לאה לא פחדה מנחשים. היא פחדה מוועדי בתים.
נחש, לטענתה, לפחות מודיע מראש שהוא עצבני. ועד בית מחייך אליך בחדר המדרגות, ואז שולח בקבוצה צילום של שקית זבל עם הכיתוב: "מישהו מזהה?"
לאה עבדה כלוכדת נחשים באזור השפלה. היה לה רישיון, מגפיים גבוהים וטנדר לבן שעליו נכתב: "לאה קיש — לכידה והשבה לטבע". מתחת, באותיות קטנות, הוסיפה: "לא הורגים. לא צועקים. לא עומדים על כיסא ונותנים עצות."
ביום חמישי אחד התקשרה אליה דפנה, יושבת ראש ועד הבית ברחוב הכלנית 8.
"יש לנו נחש בחדר האופניים."
"ראית אותו?"
"לא אישית. אריה מקומה שלוש ראה זנב."
"של נחש?"
"הוא אמר שהוא לא מוכן להתחייב בלי עורך דין."
כשלאה הגיעה, חיכו לה בלובי שנים-עשר דיירים, שני ילדים עם פנסי ראש ואדם בשם מוטי שהחזיק מטאטא הפוך. דפנה חילקה תפקידים כאילו הבניין עומד בפני מצור.
"סגרנו את היציאות," הודיעה.
לאה הביטה בדלת הכניסה הפתוחה.
"חוץ מהיציאה הראשית," הוסיפה דפנה, "כי חם."
בחדר האופניים לא נמצא נחש. לאה בדקה מאחורי המדפים, מתחת לעגלות ובתוך ארגז קסדות שאיש לא פתח מאז שילד בשם יותם החליט שחוג רכיבה הוא "יותר מדי רכיבה".
אחרי עשרים דקות מצאה את הזנב: רצועת גומי שחורה שנקרעה מסבל של אופניים.
מוטי הוריד את המטאטא.
"ידעתי," אמר. "רק לא רציתי להלחיץ."
לאה כבר עמדה לעזוב כששמעה רחש מתוך ארון החשמל שבמסדרון. היא ביקשה מכולם להתרחק, האירה פנימה וזיהתה זעמן מטבעות צעיר. לא ארסי, אבל מהיר ומבוהל.
ברגע שאמרה "יש פה באמת נחש", ועד הבית התפרק מבחינה מוסדית. דפנה זינקה על ספסל. מוטי מסר את המטאטא לילד הקרוב. אריה מקומה שלוש הודיע שאין לו קשר לזנב המקורי.
לאה סגרה את דלת המסדרון, פתחה חלון קטן הפונה לחצר והזיזה בזהירות קרטונים שחסמו את הגישה לארון. הנחש ניסה לברוח עמוק יותר פנימה. היא המתינה. בלי תנועות חדות, בלי הצגות. כשהוא יצא, היא כיוונה אותו למכל הלכידה וסגרה את המכסה.
כל האירוע נמשך ארבע דקות.
הוויכוח על מי אחסן קרטונים ליד ארון החשמל נמשך שעה ועשר.
לאה שחררה את הזעמן בשטח פתוח הרחק מהבתים וחזרה לטנדר. לפני שהספיקה להתניע, דפנה התקשרה שוב.
"כולם מאוד התרשמו," אמרה. "רצינו להציע לך להיות בוועד."
לאה שתקה.
"אנחנו צריכים מישהי אמיצה."
למחרת החליפה את הכיתוב הקטן על הטנדר.
עכשיו היה כתוב: "לאה קיש לכל נחש מכיש."
