הוויכוח התחיל בגלל קומקום.
נוסע בקו 847 לטבריה התעקש להעלות לאוטובוס קומקום חשמלי בתוך שקית ניילון. תמי, הנהגת, עמדה ליד הדלת והביטה בשקית כאילו היא בקשת ערעור שהוגשה בפונט לא נכון.
"לתא המטען, בבקשה."
"זה עדין."
"זה קומקום."
"קומקום עדין."
תמי הצביעה לעבר הדופן הפתוחה של האוטובוס. "אם הוא מסוגל להרתיח מים, הוא מסוגל לנסוע מתחת למושב 12."
תמי הייתה נהגת חביבה מאוד, בתנאי שאיש לא ניסה להכניס לתא הנוסעים מזוודה, עגלת קניות או שקית שהבעלים שלה תיאר כ"רק כמה דברים". היא זכרה היכן כל נוסע ביקש לרדת, המתינה לאנשים מבוגרים עד שהתיישבו, והחזיקה בתיק חבילת סוכריות למי שסבל מבחילה. אבל לתא המטען היו אצלה כללים.
מזוודות גדולות מאחור. תיקים רכים מלפנים. עגלות מקופלות בצד. לא מניחים צנצנות זיתים מעל מחשב נייד, גם אם בעל הזיתים מבטיח ש"המכסה יושב כמו חדש".
בקיץ אחד שובצה תמי להסיע קבוצת מטיילים לשלושה ימים בגליל. עשרים ושמונה נוסעים הגיעו עם ציוד שלדבריהם "כמעט לא תופס מקום": שלוש צידניות, כיסא ים, גיטרה, ארבעה מקלות הליכה, מאוורר עומד וארגז קרטון שעליו נכתב בטוש "לא להפוך! - עוגה של דודה רינה".
מנהל הקבוצה, יוסי, הביט בערמה ואמר, "נסתדר."
תמי כבר הכירה את המילה הזאת. בדרך כלל היא נאמרה רגע לפני שלא הסתדרו.
היא הוציאה מתא הנהג גליל סרט הדבקה צבעוני. בתוך עשר דקות חילקה את הרצפה לאזורים: אדום למזוודות, כחול לציוד טיולים, צהוב למזון, ופינה קטנה שסומנה בלבן ל"דברים שאיש אינו מוכן להסביר כרגע".
"עכשיו תטענו לפי הסדר," אמרה.
יוסי גיחך. "תמי, זה לא מחסן לוגיסטי."
"נכון," השיבה. "במחסן לוגיסטי לא מנסים להשעין מאוורר על עוגה."
הנוסעים רטנו, אבל עשו כדבריה. בחניון הראשון התברר למה. קבוצה אחרת פתחה את תא המטען שלה וחצי מהציוד התגלגל החוצה, כולל אבטיח שניהל ניסיון בריחה מרשים במורד הכביש. אצל תמי נשלפה הצידנית הנכונה בתוך שמונה שניות, בלי להזיז אפילו את הגיטרה.
בדרך חזרה כבר עמדו הנוסעים בתור והכריזו בעצמם: "תיק רך - כחול, צד ימין", "צנצנות - נמוך ורחוק מהעוגה". אפילו יוסי ביקש רשות להכניס שקית קטנה.
בתחנה המרכזית חיכה להם סדרן חדש. הוא ראה את תמי ליד התא הפתוח, מכוונת ביד אחת ומחלקת סוכריות ביד השנייה.
"מי הנהגת?" שאל.
אחת הנוסעות הצביעה. "תמי."
הסדרן שמע את תמי קוראת שוב, "קדימה, לתא! תטענו מסודר!"
הוא רשם בלוח המשמרות: "תמי תהן".
תמי הציצה ברישום, הבחינה בטעות ולא תיקנה אותו. השם התאים לה הרבה יותר משם המשפחה המקורי, שאיש ממילא לא זכר.
כעבור חודש כבר הכירו אותה כך בכל התחנה. רק הקומקום המשיך לנסוע איתה מקדימה.
תמי החליטה שיש גבול גם לעקרונות.
