איש לא קרא לו שמחה מוצים לפני יום חמישי ההוא. בתעודת הזהות הוא היה שמחה מוצפי, בעל דוכן הפלאפל "הכדור המאושר" ליד התחנה המרכזית, ואדם שהאמין שחיוך הוא חלק מתקנות התברואה.
שמחה חייך כשהשמן ניתז עליו, הוא חייך כשלקוחות ביקשו מנה בלי פלאפל, הוא חייך תמיד!
פעם נכנסה אישה, הזמינה פיתה רק עם טחינה וסלט, ואז התלוננה שהיא מרגישה שחסר משהו...
"יכול להיות פלאפל," הציע שמחה בחיוך.
היא ביקשה לדבר עם האחראי.
"גם הוא חושב ככה," אמר שמחה והצביע על עצמו.
לשמחה היה כלל אחד: הלקוח רשאי לבחור הכול, מלבד כמות החמוצים. חמוצים, לשיטתו, לא היו תוספת אלא בסיס מוסרי. הוא הכין אותם בעצמו בדליים כחולים מאחורי הדוכן, עם מלפפונים, כרוב, גזר וכמות כורכום שהייתה יכולה לצבוע בניין עירייה.
מולו פעל דוכן חדש בשם "פלאפל אקספרס". בעל הדוכן, ניסים ועקנין, היה יעיל, מהיר ולא חייך אלא אם מישהו שילם במזומן מדויק. ניסים תלה שלט: "מנה תוך תשעים שניות או שתייה חינם."
שמחה קרא את השלט ותלה אחד משלו: "מנה כשהיא מוכנה או שתייה במחיר הרגיל."
התחרות ביניהם נשארה מנומסת עד שהעירייה הכריזה על תחרות "מנת הרחוב של השנה". הפרס היה פטור מאגרת שילוט לשנתיים, סכום ששמחה תיאר כ"יותר כסף ממה שנדמה למי שאין לו שלט".
ביום התחרות השתרך מול הדוכן תור ארוך. שמחה עבד במהירות, אך לא ויתר על השיטה שלו: פיתה, טחינה, סלט, כדורים, עוד טחינה, חריף לפי רמת הביטחון העצמי של הלקוח, ובסוף חמוצים.
ליד הקופה עמדה אחייניתו לינוי ורשמה הזמנות.
"שלוש מנות!" צעקה. "אחת בלי בצל, אחת בלי חריף, ואחת של השופט!"
שמחה, שהיה שקוע בטיגון, שאל: "מה לשים לשופט?"
לינוי צעקה מעל רעש הקולט: "שים חמוצים!"
בדיוק באותו רגע ניגש מיקי, צלם העירייה, כדי לצלם את שמחה. בתמונה נראה שמחה מניף מלקחיים, מחייך חיוך רחב, ומאחוריו לינוי פעורת פה באמצע הצעקה.
למחרת פרסמה העירייה את התמונה. הכיתוב היה אמור להיות: "שמחה מוצפי, פלאפל הכדור המאושר."
אלא שמיקי, שעבד בלילה מהטלפון, הקליד לפי מה ששמע בדוכן:
"שמחה מוצים - מוכר הפלאפל עם הפרצוף המחייך."
לינוי גילתה את הטעות ראשונה.
"דוד, הם שינו לך את השם."
שמחה הביט בפרסום זמן ממושך. "לפחות לא שינו לי את המחירים."
עד הצהריים הגיעו לקוחות וביקשו להצטלם עם "שמחה מוצים". ילדים עמדו מול הדלפק וצעקו "שים חמוצים!" כאילו זו סיסמת כניסה. שמחה לא תיקן איש. הוא רק הוסיף חמוצים, חייך, וגבה מחיר רגיל.
ניסים מהדוכן ממול לא התרשם.
"אתה נותן להם להפוך אותך לבדיחה."
"ניסים," אמר שמחה, "אתה הבטחת מנה בתשעים שניות. אני הבטחתי שום דבר. תראה אצל מי עומד התור."
שמחה לא זכה בתחרות. השופטים העניקו את הפרס לדוכן טבעוני שהגיש כדורי עדשים בתוך עלה חסה וכינה אותם "חוויה ים־תיכונית מפורקת".
כעבור שבוע הגיע פקח העירייה כדי לבדוק את השלט החדש ששמחה הזמין. עליו נכתב:
"שמחה מוצים - פלאפל עם חיוך."
הפקח עיין בטופס ואמר: "אבל ברישיון העסק כתוב מוצפי."
שמחה הושיט לו פיתה.
"חריף?"
"קצת."
"חמוצים?"
הפקח הביט בשלט, אחר כך בחיוך של שמחה.
"שים חמוצים."
