בשיעור הראשון שמחה לא התניע את המכונית.
הוא התיישב לצד התלמיד, כיוון את המראה כך שיוכל לראות כל טעות עוד לפני שנעשתה, והמתין.
התלמיד, בחור בשם ליאור, בדק שההילוך בניוטרל, לחץ על המצמד והושיט יד למפתח.
שמחה כחכח בגרונו.
ליאור בדק שוב את ההילוך.
שמחה כחכח חזק יותר.
ליאור כיוון את המראה, סגר חלון, פתח אותו בחזרה ושאל בזהירות:
“שכחתי משהו?”
“אם הייתי רוצה לתת את התשובה,” אמר שמחה, “הייתי עושה מבחן אמריקאי.”
רק כשאוטובוס מאחוריהם צפר, שמחה הצביע על חגורת הבטיחות. ליאור חגר, ושמחה רשם בפנקס: “נכנע ללחץ ציבורי.”
שמחה היה מורה נהיגה מצוין, אבל תלמידיו חשדו שהוא נולד בן חמישים ושמונה, עם משקפי שמש, תרמוס קפה ואכזבה כללית מהשימוש האנושי בכיכרות. הוא מעולם לא צעק.
צעקה, לדעתו, הייתה בזבוז של כעס שאפשר להעביר במשפט שקט כמו: “מעניין. בחרת לתת זכות קדימה לעץ.”
הוא הקפיד במיוחד על חגורות. לא בגלל קנס, ולא בגלל הבוחן. אחיו הצעיר נפצע שנים קודם בתאונה קלה יחסית, מפני שלא חגר. מאז שמחה לא הזיז מכונית אפילו מטר לפני ששמע את הקליק.
הבעיה הייתה שתלמידים לחוצים שוכחים דברים, ותלמידים ששמחה גורה יושב לידם שוכחים לפעמים גם את שמם.
במשך שנים הוא ניסה שיטות שונות. הוא הדביק פתק על לוח המחוונים: “חגורה”. התלמידים הניחו עליו את הטלפון. הוא קנה כיסוי הגה עם הכיתוב “קודם נחגרים”. תלמיד אחד קרא את הכיתוב בקול ואז התחיל לנסוע בלי לחגור.
בסוף החליט שמחה להפסיק לרמוז.
כל שיעור נפתח באותו טקס. התלמיד התיישב, ושמחה אמר:
“שים חגורה.”
בלי שלום, בלי “מה נשמע”, בלי דיון במזג האוויר. גם אם התלמיד כבר היה חגור, שמחה אמר זאת, רק כדי לשמור על סדר מוסרי ביקום.
כעבור זמן החלו התלמידים לחקות אותו. במסדרון בית הספר היו רואים אותו ומתיישרים.
“שים חגורה,” היו אומרים בקולו הזועף.
שמחה היה עונה: “יפה מאוד. עכשיו אם רק הייתם זוכרים גם לאותת.”
יום אחד הגיעה אליו תלמידה בשם רוני, שהייתה זריזה, בטוחה בעצמה ואלרגית להוראות שנאמרו פעמיים. בשיעור החמישי היא נכנסה לרכב כשהחגורה כבר משוכה בידה.
“לפני שאתה אומר -”
“שים חגורה,” אמר שמחה.
“אני שמה.”
“כרגע את מחזיקה חגורה. גם אני מחזיק רישיון הוראה, ולא תמיד רואים עליי.”
רוני חגרה, התניעה, ונהגה מצוין. לקראת סוף השיעור עצרה ליד מעבר חצייה, הבחינה בילד שהתקרב לכביש וחיכתה בסבלנות.
שמחה לא אמר דבר.
“נו?” שאלה.
“נו מה?”
“אין הערה?”
“יש. הקפה שלי התקרר.”
זו הייתה המחמאה הראשונה שקיבלה ממנו.
בטסט רוני עברה בניסיון הראשון. כשיצאה מהרכב, חיבקה את שמחה והעניקה לו שלט קטן שהכינה: “שִׂים חגורה - בית הספר לנהיגה של שמחה גורה.”
שמחה בחן את השלט.
“החרוז ילדותי,” אמר.
“להוריד אותו?”
“כבר שילמת?”
“כן.”
“אז לא זורקים כסף.”
הוא תלה את השלט מעל המשרד. בתוך כמה חודשים כולם בעיר קראו לעסק “שים חגורה”, ורובם שכחו שזה לא היה שמו הרשמי. אפילו שמחה התרגל, אם כי בכל פעם שמישהו החמיא למיתוג, הוא הסביר שאין כאן מיתוג אלא הוראה בסיסית שהציבור הפך לעסק.
שנים אחר כך פרש. במסיבת הפרידה ביקשו ממנו לומר כמה מילים. מולו ישבו מאות תלמידים לשעבר, נהגים זהירים פחות או יותר, וליאור, שכבר היה אב לשלושה ועדיין חנה רק כשאיש לא הסתכל.
שמחה ניגש למיקרופון.
“אני רואה ששמתם כיסאות,” אמר. “יפה.”
הקהל חיכה.
שמחה סקר את האולם, הבחין ברוני בשורה הראשונה וחייך חיוך קטן, כמעט בלתי חוקי.
“עכשיו שימו חגורה.”
