כשמישה טל מונה לאגרונום הראשי של המועצה האזורית, הוא ביקש רק דבר אחד: שאף אחד לא יקרא לו “מי שתל”.
“זה לא מצחיק,” הסביר בישיבת ההיכרות. “אני איש מקצוע.”
אנשי המועצה הנהנו ברצינות. אחר כך הדפיסה המזכירה תג חדש: “מישה טל - איש מקצוע”.
מישה הגיע לתפקיד אחרי חמש־עשרה שנים בחקלאות. הוא ידע לזהות מחסור בחנקן לפי גוון העלים, לחשב השקיה לפי סוג הקרקע, ולנהל שיחה שלמה על כנימות בלי להרגיש שהחיים חמקו ממנו. החקלאים העריכו אותו, בעיקר מפני שמעולם לא אמר “יהיה בסדר” לפני שבדק אם באמת יהיה.
בוקר אחד התקשר אליו גדעון, מגדל אבוקדו ותיק.
“מישה, מישהו שתל לי עצים בחלקה המערבית.”
“אתה בטוח שלא אתה?”
“אני זוכר איפה שתלתי ארבע מאות עצים.”
מישה הגיע ומצא שבעה שתילי לימון מסודרים בשורה ישרה בין עצי האבוקדו. הם היו צעירים, מושקים היטב וקשורים למוטות במקצועיות מעצבנת.
“מי שתל?” שאל גדעון.
מישה עצם עיניים לרגע. “בדיוק את המשפט הזה ביקשתי לא לשמוע.”
הם בדקו את העובדים, את השכנים ואת מצלמת השער. איש לא נראה נכנס לחלקה. גדעון החל לחשוד במשק הסמוך, שהיה בבעלות רבקה, יריבתו הוותיקה בתחרות הפרי המצטיין. רבקה הכחישה.
“אם הייתי רוצה לעצבן אותו,” אמרה למישה, “הייתי שותלת אשכולית. לימון זה חסר דמיון.”
מישה בחן את השתילים. האדמה סביבם הכילה קומפוסט מתוצרת המועצה, החבלים היו מהמחסן של גדעון, וטביעות הצמיגים התאימו לטרקטור שלו. גם המרווחים בין העצים היו בדיוק לפי שיטה שמישה לימד בסדנה שבוע קודם.
“מי השתתף בסדנה?” שאל.
“אני,” אמר גדעון. “והנכד שלי יותם. אבל הוא בן שתים־עשרה.”
יותם נמצא בסככת הכלים, בונה טפטפת מבקבוק שתייה. לאחר משא ומתן קצר שכלל הבטחה שלא יוחרם לו הטלפון, הוא הודה.
המורה למדעים דרשה מכל תלמיד לגדל צמח ולתעד את התפתחותו. יותם חשב שעציץ אחד הוא פרויקט עלוב, ולכן הזמין שבעה שתילי לימון מכספי יום ההולדת, חיכה שסבו יירדם מול משחק כדורגל, ושתל אותם בעזרת עובד תאילנדי שהשתכנע לאחר שהילד הציג את עצמו כ“מנהל הדור הבא”.
“למה דווקא באמצע האבוקדו?” שאל גדעון.
“כי שם הייתה השקיה מוכנה.”
מישה הסתיר חיוך. ההחלטה הייתה הגיונית מבחינה אגרונומית, שזה הסוג המטריד ביותר של חוצפה.
גדעון רצה לעקור את השתילים מיד. יותם התעקש שהם כבר נקלטו. הוויכוח הגיע לראש המועצה, שהציע להפוך את השורה לניסוי לימודי. מישה, שנדרש להכריע, בדק את הקרקע, את תכנית ההשקיה ואת המרחק מהעצים הבוגרים.
“הם יכולים להישאר,” פסק. “אבל יותם מטפל בהם, מתעד הכול, ולא שותל יותר שום דבר בלי רשות.”
כעבור שלוש שנים הניבו העצים לימונים מצוינים. בית הספר מכר מהם לימונדה ביום החקלאות, והמועצה הציבה ליד השורה שלט:
“החלקה החינוכית על שם מישה טל, האגרונום המומחה.”
מתחתיו הוסיף גדעון, באותיות קטנות:
“הוא לא שתל. הוא רק אישר בדיעבד.”
