בני בדל היה החלוץ הכי מוכשר בליגה למקומות עבודה, והיחיד שהצליח להבקיע גם כששלושה בלמים שמרו עליו ואחד מהם היה מנהל מחלקת הגבייה.
הבעיה שלו הייתה קטנה, מדויקת וחזרה בכל שבת: הוא תמיד עמד חצי צעד לפני כולם.
לא בגלל חוסר הבנה. להפך. בני הבין כדורגל מהר מדי. ברגע שהקשר הרים את הראש, הוא כבר ידע לאן תגיע המסירה. בזמן שההגנה עוד שקלה את האפשרויות, בני היה ברחבה, מוכן לכבוש ולרוץ לחגוג מול קהל שמנה את אשתו, שני ילדיו ואדם שחיכה לאוטובוס.
ואז הגיע השריקה.
"נבדל!" צעק השופט.
"בחצי נעל?" שאל בני.
"בחצי שרוך."
בני לקח את העניין אישית. במשך שבועיים התאמן על יציאה מאוחרת. חברו לקבוצה, יוסי, היה צועק "עכשיו!", ובני היה סופר בלב עד שתיים ורק אז רץ. התוצאה הייתה שהוא הפסיק להיתפס בנבדל, אבל גם הפסיק להגיע לכדור. המאמן סיכם את הניסוי במשפט: "חוקי, אבל חסר תועלת."
לקראת משחק הגמר נגד עובדי העירייה החליט בני לפתור את הבעיה בצורה מדעית. הוא צילם את קו ההגנה באימונים, סימן מרחקים בגיר וביקש מאחייניתו, שלמדה הנדסה, להכין לו טבלה.
"אתה צריך להסתכל על הבלם האחרון," הסבירה לו.
"אני חלוץ," אמר בני. "אם אתחיל להסתכל אחורה, יחשבו שאני מתחרט."
בגמר עצמו עובדי העירייה הפעילו מלכודת נבדל מסודרת. בכל פעם שיוסי התכונן למסור, ארבעת המגינים צעדו קדימה יחד. זה היה מתואם להפליא, בעיקר מפני ששלושה מהם עבדו באותו משרד והיו רגילים לצאת להפסקה בו־זמנית.
בדקה השמונים התוצאה הייתה תיקו. בני כבר נפסל חמש פעמים. בפעם השישית עצר אותו הקוון עוד לפני השריקה.
"בני," הוא אמר בעייפות, "אתה גר בנבדל."
בני הביט בו, ואז במגינים. בפעם הראשונה באותו ערב הוא לא התווכח.
בהתקפה הבאה נשאר לעמוד. יוסי הרים את הראש וחיכה שבני יזנק, אבל בני רק קשר מחדש את השרוך. המגינים, שהתרגלו לרדוף אחריו, יצאו קדימה מתוך אינסטינקט. יוסי מסר הצידה, קיבל את הכדור בחזרה ורץ לשער. רק אז בני הצטרף מאחור, קיבל מסירה וכבש.
הקהל השתולל. כלומר, אשתו קמה, הילדים שפכו במבה, והאיש מתחנת האוטובוס מחא כפיים לפני שנזכר שהוא בכלל אוהד של העירייה.
אחרי המשחק כתב העיתונאי המקומי: "בני בדל ניצח את הנבדל". עורך העיתון חשב שהכותרת קצרה מדי והוסיף לה בכתב יד: "בנבדל".
הכינוי נדבק. בתוך שבוע כולם קראו לו בני בנבדל, אפילו במשחקים שבהם ישב על הספסל.
בני דווקא היה מרוצה.
"סוף סוף," אמר למאמן, "יש מקום אחד שבו מותר לי להקדים."
