בפינת הרחוב שבה כולם ידעו להימנע מהשלולית, עמד הדוכן של שמחה ריף, מוכר השווארמה הידוע. איש לא ידע אם הוא נקרא ריף בגלל אהבתו לים, בגלל תסרוקת משנות השמונים, או מפני שכל הזמנה אצלו קיבלה בסוף קטע מוזיקלי קצר. העובדה היחידה שעליה הסכימו כל תושבי השכונה הייתה ששמחה היה האיש היחיד שיכול לשאול אותך ״חריף?״ ולגרום לזה להישמע כמו הצעת נישואים.
השווארמה שלו הייתה טובה, אבל הפרסום האמיתי הגיע מהאופן שבו חתך אותה. בכל בוקר, לפני שהדליק את המבערים, שמחה היה מכה פעמיים בסכין על הדלפק ואומר: ״היום אנחנו יורדים עמוק.״ אחר כך היה פורס שכבה דקה של הודו, מסובב את השיפוד ומחייך כאילו גילה יבשת חדשה. לקוחות קבועים ביקשו ״מנה רגילה״, תיירים ביקשו ״מה שכולם אוכלים״, ושמחה היה עונה לכולם: ״אין רגיל ליד הים.״ אף שהדוכן שכן בין חנות סלולר למכבסה, במרחק שבעה קילומטרים מהחוף.
יום אחד הגיע פקח עירוני עם פנקס, סרגל ומבט של אדם שכבר התווכח עם שלושה בעלי קיוסקים לפני ארוחת הבוקר. הוא שאל את שמחה אם יש לו רישיון להציב שלט שעליו כתוב: ״שווארמת ריף — הגלים הכי חמים בעיר״. שמחה הנהן, הוציא מהמגירה מפה מקומטת של הים התיכון, והצביע על כתם טחינה. ״כאן אנחנו,״ אמר. הפקח הביט במפה, הביט ברחוב, ואז הבחין שבפינת הדוכן עומד מציל עם משרוקית.
״למה יש לך מציל?״ שאל הפקח. ״בטיחות,״ אמר שמחה. ״כשאנשים טועמים את העמבה, הם נכנסים לפאניקה.״ באותו רגע הגיע יוסי מהבנק וביקש לאפה בלי בצל, בלי כרוב ובלי ״כל ההפתעות האלה״. שמחה הכין לו לאפה ריקה, עטף אותה בזהירות והגיש אותה עם גלגל הצלה קטן. יוסי התרגז, אבל אחרי ביס אחד הודה שזו הפעם הראשונה שבה לאפה הצליחה להעליב אותו באופן אישי.
השמועה על ריף השווארמה התפשטה, ובתוך חודש הגיעו לשם גולשים אמיתיים, מצוידים בגלשנים, למרות שלא היה אפילו ברזייה בסביבה. שמחה ניצל את המצב והכריז על תחרות: מי שמצליח לאכול מנה כפולה בלי לבקש מים מקבל את התואר ״אלוף הגאות״. שלושה מתמודדים נפלו כבר בסיבוב של החמוצים, רביעי פרש מול הפלפל הקלוי, ורק סבתא רחל מהבניין ממול הגיעה לקו הסיום, ניגבה את הפה ואמרה: ״חמוד, זה לא חריף. זה פשוט לא מנומס.״
בערב הגמר הופיע הפקח שוב, הפעם בלי פנקס. הוא הזמין פיתה עם הכול, ביקש תוספת חריף, והודה שבכל השנים שלו בעירייה אף אחד לא הצליח לגרום לו להרגיש שהוא בחופשה בזמן שהוא עומד ליד פח מחזור. שמחה קרץ, פרס עוד שכבה מהשיפוד ואמר: ״זה לא דוכן, אדוני. זה קו חוף עם טחינה.״
מאז הוצב ליד הדוכן שלט עירוני חדש: ״הרחצה אסורה, הטבילה בעמבה על אחריות הסועד.״
